Spinster Sister / 22.2.19 / תדר תל אביב / מאת: מיכאל מרליס וגבריאלה חזון

מיכאל מרליס:

אתחיל עם וידוי. אני מאוהב אהבה אפלטונית וחסרת תקנה בכל מה ששרון קנטור עושה. התמכרתי בתחילת שנות 2000, כאשר גיליתי את סופרגרופ The Girls. כל כך התלהבתי מהאלבום הראשון שלהן, שהתחלתי לחקור את כל הפרויקטים של כל חברי הלהקה. כמובן שלא יכולתי לפספס את הצמד פוסט פולק פאנק אוונגרדי, אקסטרווגנזה בהתגלמותה, האחיות קנטור, סיסטר צ'יין וסיסטר סוואמפ, לא אחרות מאשר – "ספינסטר סיסטר". אחד הדיסקים הכי יקרים ללבי באוסף דיסקים הקטן שלי, הוא אי פי "באד דיל" של ספינסטר סיסטר. שרון קנטור שלחה לי אותו בדואר פעם, אחרי התכתבות במייספייס (רשת חברתית של מוזיקאיים שהייתה עוד לפני שצוקרברג עשה אותנו מכורים לפייסבוק). גם לאלבום "לאקי דריל" באוסף שלי יש סיפור לא פחות מעניין, רכשתי אותו מדנמרק, מבחור שמריץ לייבל  SOPA של סיסטר צ'יין ובראדר ג'ון.

מאז שהכרתי אותן אני מנסה לא לפספס אף סיבוב הופעות של ספינסטר סיסטר בארץ. לצערי, זה קורה לעיתים רחוקות. פעם אחרונה שהן הופיעו הייתה ב2016. אז הלכתי לראות אותן בחגיגות שנה ל"ריוט!".

לפני מספר חודשים פתאום הודיע לי פייסבוק על הופעה בארץ, ולא סתם הופעה, אלה הופעת השקה של אי פי חדש של ספינסטר סיסטר. בדרך כלל אני "מתעניין" ולא רץ לקבוע עובדות, לא הפעם…
מה שלא יהיה – אני הייתי חייב לראות אותן שוב, אז לחצתי על "הולך" והתחלתי לספור שבועות וימים.

בינתיים קרו מספר אירועים בחיי, נאלצתי לוותר על לא מעט בילוים והופעות. הפעם, לשמחתי היה לי מזל, וההופעה הנחשקת נפלה ביום שהתאים לי לצאת מהבית.

אני אוהב להגיע בימי שישי לתל אביב, כי גיליתי שיותר קל למצוא חניה ביום שישי. יש מספר תיאוריות המסבירות את התופעה, אבל זה נושא לבלוג אחר. אז אחרי שבקלות מצאתי חניה והזמנתי בירה בבר של בית רומנו, התחלתי לחפש את המקום של ההופעה… הסתובבתי לפחות 10 דקות, עד שנתקלתי בעמית איצקר והלכתי אחריו. אני לא מכיר את עמית באופן אישי, אבל ראיתי אותו בהרבה ההופעות, כולל גם הופעות של  ספינסטר סיסטר ודה גירלס. בנוסף, דרכו קיבלתי הודעה על האי פי החדש של ספינסטר סיסטר, כי הייתי בין תומכי ההדסטארט שלו לסרט "עצבני ומהיר: הסיפור של פאסט מיוזיק והפטיפון". כך שבשבילי עמית איצקר הוא חלק מהחוויה… ואכן הוא הוביל אותי לעולם קטן וצדדי שבו נערכה ההופעה. שמחתי שזה לא היה בחוץ, גם בגלל האינטימיות של החדר הקטן, וגם בגלל המזג אוויר חצי חורפי בחוץ.

לדעתי אפשר בקלות לכתוב פוסט שלם על כל אחת מהופעות חימום שהיו באותו ערב. דניאל סינאיסקי הפתיע עם פוסט פאנק אפל ואיכותי, הוא שר מספר שירים בעברית וברוסית. הרגשתי בהופעה שלו השפעה קלה של רוק סובייטי מחתרתי משנות ה80 וזה היה נהדר.
פר-אל ויליאמס פיצץ את החדר בפידבקים וסימפולים חייזריים משהו ושירים אורבנים שנעים בין רגאי להיפ-הופ, ואני נהנתי מכל רגע.
לקראת ההופעה של אחיות קנטור תפסתי מקום בשורה הראשונה, קצת אחרי החבורה של צלמים וצלמות.

מרגע ששרון ואלינור עלו להופיע הן מילאו את החדר באנרגיות מטורפות. אני חושב שכבר אחרי השיר הראשון צרחתי, שרקתי ושברתי את כפות הידיים שלי מרוב התלהבות. קשה לי לתאר את התחושות. ספינסטר סיסטר יצרו תערובת של גיטרה רועשת עם מגוון רחב של תדרי הקול עם מלא הומור וכיף. קראתי את התגובה של שרון בקבוצת הפייסבוק "פי 1000 יותר וידויים של אינדי", והיא גרמה לי להתרגש עוד יותר. למרות שהיא לא הרגישה טוב, וגם לא היו מספיק חזרות, לי אישית הייתה תחושה שגם היא וגם אלינור נהנו מלא מכל מה שהן עשו על הבמה וזאת הייתה הופעה היסטרית. הן יודעות לבצע. סיסטר צ'יין היא פרפורמרית אדירה, כשאני תופס את מבטה אני מרגיש שהיא שרה רק לי אישית. גם אי אפשר שלא לשים לב לתנועות משונות שלה ההופכות כל שיר להצגה של אמנות אוונגרדית. בשיר האחרון היא אפילו ירדה מהבמה אל תוך הקהל, ואף על פי שהייתה לי הרגשה שכבר אין יותר מקום בחדר, אלינור הצליחה ליצור סביבה חלל ריק, סוג של שדה מגנטי מחשמל…
במהלך ההופעה התארחו על הבמה איתן רדושנסקי וחגי פרשטמן ונתנו בראש עם שני שירי רוק מפוצצים.

שיא של הערב בשבילי היה ביצוע של The Way You Move. אולי בגלל שזה שיר קליט או אולי בגלל שזה השיר הראשון של ספינסטר סיסטר ששמעתי לפני כ15 שנה, ואולי בגלל ששרון בחרה בו להדרן… שיר עם אקורדים פשוטים, מילים ללא יומרה, וביצוע שכולו פשוט כיף מזוקק.

אחרי ההופעה המרגשת נשארתי לכמה דקות להודות לסיסטר צ'יין וסיסטר סוואמפ על הערב המושלם, ופגשתי את ג'ון היגינס, מדאו של סיסטר צ'יין ובראדר ג'ון. החלפתי איתו מספר מילים, אני הבאתי את הערכתי לאמנות שהם מייצרים, וג'ון סיפר לי על הקלטות של האי פי Take Cover ומקור של קולות רקע בקאבר להיי של פיקסיז. ממש לפני שהלכתי פגשתי את גבריאלה וסיכמנו שחייבים לתעד את הערב הזה בחפרפרת…
נסעתי הביתה באופוריה טוטאלית.  הקשבתי כל הדרך להופעה של ספינסטר סיסטר מיוטיוב, כדי למשוך עוד טיפה את ההנאה של הערב המיוחד הזה.

איור: נמרוד פרידמן

——————————————————

גבריאלה חזון:

קצת עליי: כאחת שגדלה ב"אוגנדה" ז"ל בירושלים, אני לא יכולה להסביר את הריגוש שההופעה הזו בתדר העלתה בי. זה מדהים מה הופעות קטנות יכולות לעורר בך. הן עולם ומלואו. הן הסיפור שחייב להיכתב.
תחושה שחזרתי לנקודה בה הכל התחיל. לגיל 14. לחשיפה הראשונה שלי לעולם הזה – למאורות האינדי המעופשות והמלוכלכות. לערבי האוונגרד והנויז. לערבי ההופעות בבית פיתקית.

בשביל ילדה בת 14 לגדול ככה – זה לא ברור בכלל איך זה בכלל קרה. בעיקר הרבה תמימות ופליאה וצמא. אני מסתכלת על עצמי היום, 10 שנים קדימה, ולא מאמינה שככה הכל התחיל. שעשור מהחיים שלי הדבר הזה מלווה אותי ולא עוצר. ואני ממשיכה לחפש את זה במקומות הקטנים, וממשיכה להתרגש מכל התכנסות כזאת כמו שהתרגשתי אז. בסביבה הכל כך מצומצמת של אנשים הנדחקים בחלל קטן כדי להקשיב באמת לאנשים שהם מעריכים.

אל ההופעה הזו התכוננתי מבעוד מועד. כשראיתי את האיוונט, הרגשתי שאני חייבת ללכת ושזאת הופעה שאסור לי לפספס. סיפרתי לכל חבריי, מכריי וקרוביי והתארגנו ללכת להופעה יחד.
זה יישמע גדול, אבל עבורי – כל אותם האנשים המעורבים בערב הזה הם אנשים שמשמעותיים לי מאוד ושעיצבו את הטעם המוזיקלי שלי עד היום. אפשר להגיד שהם גיבורי תרבות בשבילי, וזה לא יישמע לי מפוצץ מידי או מופרך. זאת עובדה. אלו אנשים שעובדים נון-סטופ בתוך הסצנה הקטנה הזאת שמתקיימת כאן לאורך כמה עשורים. ממשיכים מהרכב להרכב, מחליפים שמות, ולא מפסיקים לנגן. והכל רק לשם עשיית המוזיקה.
לגדול לתוך זה, זה לא פחות ממדהים.

אני חושבת שהפעם האחרונה בה ראיתי את שרון קנטור, זה כשראיתי אותה מתרוצצת מבמה לבמה בפסטיבל "אלטרנדיב" בפרדס חנה אותו היא הקימה (שגם הוזכר בבלוג פעמים מספר, וסקירה אודותיו תגיע בהמשך, מבטיחה).
זו הייתה הפעם הראשונה בה יצא לנו לדבר באמת.

יש משהו בלראות אדם בכמה עשורים מעלייך, שגדל והתברגן והביא ילדים לעולם והחיים לקחו אותו לכל מיני מקומות שונים ומשונים – שלא משנה מה יהיה, הרוקנרול לא הלך בו לאיבוד. הרוקנרול תמיד מנצח. זה יותר חזק ממך.

אני חושבת שבשבילי זו נקודה מאוד מעניינת להסתכל עליה. אני לא יודע לאן החיים יקחו אותי, אבל אני יודעת דבר אחד – שההתמכרות הזאת כנראה תמשיך איתי הרבה שנים. ושזה אפשרי. ושאפשר לשלב את האהבות המשוגעות האלו עם החיים הלא צפויים האלו.
לראות אנשים שהם אנשי משפחה וממשיכים לחיות את זה, לעשות את זה בשביל עצמם, אני חושב שזה דבר שמאוד מעורר השראה. לפחות בי.
קנטור אישה מופלאה שעושה דברים נהדרים ומשלבת בכל דבר שהיא עושה את האלטרנטיביות.


כשראיתי שההופעה תתקיים בתדר, אני מודה שקצת חששתי.
יצא לי להיות בתדר מספר פעמים, אבל לא ליפול על הופעה. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי. פחדתי שזה יתקיים בחוץ ושאף אחד לא יקשיב. זה יכל להיות נורא אם זה היה בחוץ. לא כל כך הבנתי איך זה יעבוד והתפללתי מאוד שלא אתאכזב.
בכניסתי לבית רומנו, התפלאתי לגלות חלל קטן וצדדי. לא זכרתי אותו מהביקורים הקודמים שלי. לאחר שיחה עם חברה, הבנתי שזו הפעם הראשונה בה מתבצעת הופעה בחלל הזה.

זה היה מושלם ולא יכולתי לבקש מקום יותר טוב מזה. הרגשתי בבית.
ההתאגדות מחוץ לאולם הייתה מרשימה – זה הרגיש כמו פגישת מחזור של חברים מהעבר. כמו אירוע חגיגי. כולם היו שם.הייתה לי תחושה טובה בגוף. שזה מקום שטוב לי להיות בו, בחברת אנשים שאני אוהבת.
הרגשתי הכי צעירה שם. אני לא יודעת אם זה נכון, אבל מבט חטוף על הקהל דיי הוכיח לי את זה.
זאת הופעה שנועדה לקבוצה מסויימת של אנשים מדור מאוד ספציפי. לפחות בשני עשורים מעליי.

הגעתי בדיוק לשיר האחרון של דניאל סינאיסקי שהפתיע אותי מאוד בכמה אפל הוא.
לא הכרתי אותו, אבל זה הרגיש כל כך נכון וכל כך מתאים בשיבוץ בליינאפ כמופע חימום לערב שכזה. אין לי ספק בכלל שהושקעה המון מחשבה בשיבוץ האומנים שחיממו את ההופעה. לצערי לא זכיתי לשמוע ממנו מספיק, אבל זה שם שאני בהחלט הולכת לחפש ובתקווה לתפוס שוב בעתיד. ההגשה שלו הייתה מרשימה, מיוחדת ומהפנטת.

אחריו הופיע פר-אל עם גוטה (יובל גוטמן, או מלך הגרוב אם תרצו) על התופים ועם הגיטריסטית שחר יהלום.
כמה רגעים לפני ההופעה הזו, בעודי יושבת עם חברים באוגנדה לפני צאתנו לתדר, פגשתי את גוטה שתיאר את ההופעה הזאת כהופעה הכי מוזרה ומצחיקה שהייתה לו מזה הרבה זמן. משהו בין רגאיי בשילוב של מיליון סגנונות אחרים. זה לא באמת הצליח לתאר את מה שראינו, ואני לא בטוחה שאפשר בכלל להכניס את זה תחת סגנון מסויים.
עברתי הכנה קצרה לפני ההופעה, ועדיין לא יכולתי לצפות את מה שאראה.
פר-אל גאון בעיניי וכל סימפול שלו שובר לי את השכל.
מה שזה לא היה, זה איתגר אותי לטובה ומסוג הדברים שאני אוהבת מאוד להיחשף אליהם.

ואז, האחיות קנטור עלו סוף סוף.שחיתי בזרם האנשים הצפופים, מפלסת את דרכי קדימה כדי לחזות בפלא לצד שורת הצלמים שתיעדה בעבודת קודש את ההופעה החשובה הזו.
היה מדהים לראות את כמות האהבה שהקהל נתן להן.

במהלך ההופעה שרון דיברה על זה שזה לא מובן מאליו בכלל שכולנו פה, ושבואו נגיד שהתדר הוא לא בדיוק בית האינדי, אבל הנה – אנחנו פה. ההערה הזאת מאוד הצחיקה אותי. לא משנה כמה אנחנו נהיה ציניים, המציאות מנצחת. אנחנו פה, ועדיין – נמצאים בתחתית של התחתית וצוחקים על כל האבסורד הזה ביחד. .
אין מילים שיתארו כמה אלינור פרפורמרית מדהימה. היא הוציאה על הבמה ועל הקהל את כל האש שלה, והקהל הגיב אליה בחזרה. שיתוף הפעולה של שתיהן מלמד על אהבה אמיתית.

לבמה הצטרפו איתן רדושנסקי וחגי פרשטמן.
היה תענוג לראות אותם מנגנים יחד. חבורה נהדרת שלא רואים עליה את השנים. בסדר, קצת יותר מבוגרים, אבל מנסרים ושוברים את הגיטרות עם כזאת תשוקה כמו שלא ראיתי אף אמן עושה בחיים.

איזה כיף לראות את זה. אנשים ששנים מנגנים ביחד ומנצלים את ההזדמנות הזאת לנגן עוד ועוד.
כשאיתן ירד מהבמה, ראיתי אותו מסתכל על שרון ואלינור עם חיוך בעיניים ועל השפתיים.
אין ספק שהרבה אנשים היו מאושרים בערב הזה. כיף לראות אנשים שמחים, במיוחד כשהם צופים בחברים שלהם ככה ברגע חד פעמי שכזה.

הערב נגמר בסיום מהמם – כשאלינור יצאה מהבמה אל הקהל ונשכבה על הרצפה כשכל הקהל סביבה. בטוטאליות כזאת שמשכרת אותך.
זה היה רגע השיא מבחינתי.


כשהערב נגמר, הרגשתי שאני חייבת לדבר עם אנשים על ההופעה הזו. הייתי מלאה באדרנלין. שמה שראיתי היה כל כך מיוחד, שאני חייבת לפרק את החוויה הזו עם עוד מישהו.
חזרתי הביתה ופתחתי את הפייסבוק וחיפשתי מי מקרב חבריי היה שם כדי לפטפט על זה קצת.
התפתחה ביני לבין שרון שיחה, ושאלתי אותה – איך היה לה? סיקרן אותי מאוד להרגיש את זה ממנה. הכי אמיתי שאפשר, כי אני בטוחה שמה שאנחנו הרגשנו עבר דרכה לא פחות מאיתנו, ואולי אף יותר.

וכך היא הגיבה:
"המון דברים. אני חולה כבר שבוע. למעשה מאתמול אין לי קול בכלל, אני בדממה מוחלטת, אז במהלך ההופעה לקיתי בסתימות של מצוננים. לא שמעתי טוב, למשל. לא בגלל הסאונד, בגלל האוזניים. חוץ מזה – התרגשתי. מאוד. היה פער בין ההכנה הנפשית לערב הזה – קבענו אותו ממש מזמן, בחרתי בפינצטה את שאר ההרכבים ואת הלוקיישן וכו' – לבין רמת ההכנה הפיזית. כלומר, פי 8 חזרות היו עוזרות לי להרגיש יותר טוב, אבל היעדרן היה גם כן חלק ממה שהיה באמת הערב הזה: נסיון שלנו להיות מה שאנחנו או מה שהיינו בשעה שהחיים כל כך שונים ממה שהם היו כשהיינו עמוק בתוך ההרכב הזה. חוץ מזה אחותי תמיד מדהימה אותי. באמת. כל פעם מחדש. לא משנה מה אני יודעת עליה, זה תמיד מכפיל ומשלש את עצמו. הופתעתי מהקהל: מהכמות, מהאהבה, מהציפיה, מסוג התגובות (כמו שלך) – שרובן ביטאו משהו דומה. המסיבה הספונטנית הקטנה למחצה שהיתה אחר כך, שהתרוממה לגבהים בלתי צפויים, היתה נגזרת של אותה התחושה, שאני מקווה שלא אלקה בפומפוזיות בנסיון לתאר אותה, כי היא בדיוק הפוכה לפומפוזיות: אנשים רוצים לחיות. מה זה לחיות? לשמוע שיר טוב, להיות בחדר בגודל סביר עם אנשים סבירים, להביע רגשות כנים… נו, מסתבך לי, כצפוי. תזכירי לי להיות הבנאדם שאומר: "היה לי אחלה" בפעם הבאה, סבבה? באמת היה אחלה."

איך שאני לוקחת את המילים של שרון – אנשים מגיבים לפשטות ואמת. זה מה שנוגע בהם.וזה היה הכי אמיתי ולא מתיימר לעשות רומנטיזציה לשום דבר.
הערב הזה החזיר לי כל כך הרבה אמת שהייתה חסרה לי במוזיקה.
ועל זה אני אסירת תודה.

הבנדקאמפ של ספינסטר סיסטר


דניאל ספיר מארח את אביגייל רוז / 20.2.19 / "פיצה פיפל" שכונת שפירא ת"א / מאת: גבריאלה חזון

בזכות חבר טוב, קיבלתי מתנה מאוד גדולה והיא שהות למספר ימים בדירה בשכונת שפירא. לשמור על חתולה (יותר נכון לומר שהיא זו ששמרה עליי). זה נתן לי הזדמנות להרגיש עיר בצורה יותר נוכחת, ולא רק כעוברת אורח, שמגיעה להופעה ובורחת מהר אל הבית שבעיר אחרת. בלי להיות על אוטובוסים כל היום, ולהיות במקום אחד זמן ממושך (קשה לאחת כמוני). לחוות הכל דרך הרגליים.
הייתה לי הזדמנות להיות במקומות שרק שמעתי עליהם אבל עוד לא יצא לי כלל להיות בהם בהופעה, אז היו לי הרבה "פעמים ראשונות" במהלך התקופה הקצרה הזו.

אל העיר הגדולה הגעתי כבר ביום שלישי בערב. יצאנו החבר ואני ליציאה משותפת להופעה של עוזי נבון בהרצל 16. פעם ראשונה שלי במקום.
במילה אחת: עמוס. וכנראה שאני לא מחדשת לאף אחד, כי מי שמקומי יודע את זה כבר. אז למה שמישהו יהיה בכלל בשוק מהעובדה שהרצל 16 מקום עמוס (זו אני שלא עושה שיעורי בית על המקומות שהיא הולכת אליהם) ועומס לפעמים זה דבר חיובי, משמח ומבורך (אנשים שמוציאים את עצמם מהבית להופעה באמצע שבוע זה תמיד מבורך בעיניי), אבל כנראה אני זקוקה לצורה אחרת בה אני יכולה לחוות הופעה.
שאלתי את עצמי האם אנשים באמת נהנים לצריך ככה את התרבות שלהם. לא שופטת. כנראה באמת זה לא בשבילי.

מצאתי נחמה שם בדלת הכניסה לחלל ההופעה (שם הצלחנו לתפוס איזו זווית להצצה על הבמה), כשפגשנו החבר ואני בחור חיפאי חביב ושלושתינו ניהלנו שיחה על מפתן הדלת. חצי רגל בחוץ מההופעה. שלושה אנשים שנקלעו לסיטואציה ושאנחנו לא יודעים באמת אנחנו עושים פה.


איך זה קשור להופעה של דניאל בכלל?
כי ההופעה בפיצה פיפל הרגישה לי כמו תיקון לליל אמש.
גם המקום הזה היה קטן וצפוף ודחוס – אבל בדחיסות הזו שאני אוהבת. שכולם קרובים ושזאת לא מלחמה מי מצליח לראות משהו. לכולם נוח בנקודת התצפית שלהם.
אני מודה שבהתחלה קצת פחדתי, כי הופעות בבתי קפה (במקרה שלנו, פיצה) הן מתכון בטוח לאנשים שאוכלים לך מול הפרצוף ולא בדיוק הכי מרוכזים בהופעה. ואלו הופעות שקשות לי. אני תמיד יוצאת בחוויה מאוד סוערת מהן. למרבה ההפתעה, זה לא היה ככה במקום הזה. אנשים ישבו עם המשקה שלהם וחיכו עם הפיצה (או שהם כבר בדיוק סיימנו לאכול). כל כולם היו בסיטואציה הקטנה שמתרחשת מולם.
כבר הייתי רגועה יותר.

אני מחבבת מאוד את דניאל, והאלבום שלו (והיחיד לבינתיים) מתנגן לי בראש בפרקים מסויימים בחיים.
חזרתי להקשיב לחומרים שלו אחרי תקופה ארוכה שלא נגעתי בהם. יש לדניאל טקסטים עדינים ורגישים. לא תמיד קלים. דברים יומיומיים כאלה שעוברים גם עליי.

פתאום הבנתי –
שבעצם, מעולם לא ראיתי הופעה *אחת* של דניאל. עקבתי באדיקות אחר ההופעות שלו בזמנים עברו ובפרוייקט המשותף שהיה לו יחד עם נילי פינק – "סניקי באסטרדז" (אני לא זוכרת אפילו כמה זמן הפרוייקט הזה החזיק, אבל רק זוכרת שחשבתי שזה פרוייקט מאוד חמוד, ובכלל אני אוהבת את שניהם כשהם מנגנים יחד), וקלטתי שאף פעם לא חוויתי אותו לבד. איך זה לא קרה עד עכשיו אני לא יודעת, אז זו הייתה הזדמנות מעניינת לחוות את הפעם הראשונה במקום שכזה.

נפלתי על הערב השלישי בסדרת הערבים בה דניאל ספיר מארח בכל פעם זמרת אחרת. הוא והקונטרבס. בפרקים הקודמים דניאל אירח את הזמרת טולה ואת דניאל רובין. הפעם התארחה אביגייל רוז.
שיתופי הפעולה שהוא עושה עם הזמרות שסביבו תמיד מרגישים לי נכונים ומדויקים. חיבורים טבעיים וטובים שמסקרן לשמוע מה יצא להם יחד על הבמה.

צילום: יואב אפטר

הערב התחלק לשלושה חלקים – שירי ג'אז, שירים של אביגייל ושירים של דניאל.להופעה הגעתי עם חבר חדש שהכרתי ממש כמה שעות לפני ההופעה, שזרם איתי לחוויה חדשה ולא מוכרת.
תפסנו את דניאל במצב רוח מעניין. דניאל היה מפוזר, לא לגמרי סגור על עצמו, מלא הומור ומבודח מאוד וזה גרם לערב להיות שמח וקליל. לא בצורה שהרגשתי שהוא מזלזל בי. זה מה שזה, וזה נחמד שיש הופעות כאלה. באווירה קלילה. עוברים עלינו הרבה דברים במהלך היום, והופעה היא עוד דרך לפרוק הכל.
זה ישמע מוזר, אבל היה לי כיף לחוות את הרגע של חוסר הריכוז הזה.

אני חושבת שאחד הדברים שהכי נהניתי בהם בהופעה, חוץ מנקודת התצפית המעולה שבחרתי לשבת בה, זה שהמקום איפשר לעוברים והשבים להציץ, לעצור ולבחור אם להישאר.
ראיתי לא מעט אנשים שעברו, הסתכלו על ההתרחשות, ראו כי טוב ונשענו על החלון כדי להקשיב קצת יותר קרוב. זה שימח אותי. כיף שיש את האופציה להיקלע ככה פתאום למוזיקה. להרגיש חלק.

לקחתי איתי לדרך הביתה שני ביצועים ששימחו אותי מאוד בהופעה. זה העלה בי חיוך למשך כמה ימים. שני השירים האלו הם השירים הכי מרוממי נפש שאפשר לבקש, והם באמת שפכו עוד אור ושמחה על כל הדברים הטובים שיצא לי להרגיש באותו שבוע. שאדע ימים כאלה יותר.

לפני שדניאל ואביגייל עלו לבצע את השיר "עננים", דניאל הקדים ואמר שיש סיכוי גדול שהוא יחריב את השיר וישיר כמו בחורה שצורחת שיר שהיא שומעת באוטו.
הוא סיפר שהפעם הראשונה שהוא נפגש בשיר הוא שמע את השיר בלופ, במשך עשרות פעמים ברציפות.זה גם מה שקרה לי. מאז הביצוע הזה, שהיה מאושר וחברי מאוד (והיה נראה שדניאל מאוד מתרגש מנוכחות אביגייל לצידו ובכלל לעשות את השיר), השיר הזה פותח לי את הבוקר בדרך ללימודים. כבר מספר בקרים שאני עם השיר הזה באוזניים.

בסוף ההופעה היה זמן לבקשות מהקהל, אז נדחפתי וביקשתי את "אפשרות של יופי".
רגע לפני שדניאל ביצע אותו, הוא ביצע בקשה אחרת – בפעם הראשונה לבד על הקונטרה בס – את השיר "אנחנו לא".
היה לו חשש והוא הזהיר מראש שאולי הוא יפסיק את השיר באמצע אם זה לא ילך, אבל לא היה צורך. דניאל צלח את זה. וזה היה ביצוע שונה ומיוחד מאוד לשיר.
חותמת הערב הייתה הביצוע ל"אפשרות של יופי". זה היה מושלם ולא יכולתי לבקש משהו יותר טוב מזה. אז תודה לך דניאל.
השיר הזה ו"עננים" עשו לי את היום.
זהו. עם זה אפשר ללכת הביתה עכשיו. עם שובל של עננים משמחים שמלווים אותי בדרכי.


הבנדקאמפ של דניאל ספיר

הבנדקאמפ של אביגייל רוז

Meuban vs. Water Knives / 12.2.19 / המזקקה ירושלים / מאת: אייל נחתומי

יום שלישי, 12 בפברואר 2019. אני מגיע הביתה ב9 וחצי בלילה אחרי יום מתיש ומיותר מאוד בעיר הבה"דים. מתלבט אם יש לי כוח לצאת בכלל מהבית ואם לא עדיף קצת לנגן בחדר וללכת לישון כמה שעות רצופות.
חברה הזכירה לי בצהריים של אותו יום שיש הופעה של Water Knives  וMeuban (מעתה יכתבו בעברית – סכיני המים, מאובן) במזקקה. אחרי ההגעה המיוחלת לבית, אני מבין שהרבה יותר כדאי ללכת להופעה ולהרגיש קצת דברים.

מתקלח, מתלבש קצת ויוצא לכיוון המזקקה. כמה דקות באוטובוס לכיוון מרכז העיר ואז עוד כמה דקות הליכה, אני כבר לא זוכר מה שמעתי באוזניות, רק זוכר שזה דיי הרגיע אותי. בזמן ההליכה לכיוון המזקקה, אני פוגש חברה נוספת שלא ראיתי מאז האינדינגב. הולכים יחדיו, ויושבים כמה דקות בחוץ עד שההופעה תתחיל (כי עם כל האהבה שלי למזקקה, מעולם לא הייתי בהופעה שהתחילה מתי שאמרו, לצערי), מתנהל שיח של כמה אנשים סביבנו על קולנוע ומוזיקה, אני דיי שקט לאורך הדיון, רוצה קצת שקט. הברמן מתקרב עם הפעמון המצלצל, "ההופעה הראשונה מתחילה, כולם להיכנס!" הוא מכריז, החבורה הקטנה מתפרקת ואנחנו נכנסים.

כבר מהכניסה למאורת ההופעות של המזקקה, אפשר להבין שסכיני המים הם צמד לא שגרתי. מהגיחה הקצרה שלי להופעה שלהם באינדינגב אני זוכר שאמרתי לעצמי "נשמע מגניב, צריך להקשיב בתשומת לב מתישהו". אז הנה הגיעה העת, במאורה החשוכה והאהובה של המזקקה.

This image has an empty alt attribute; its file name is waterknives.png

סכיני מים בפעולה.
צילום: עידו שחם

כשאני נכנס לחדר הם כבר בשיר הראשון, גרוב לא מתפשר מרחף בחלל, וקשה לי להעריך מאיזה כלי בוקע איזה צליל. השיר מתפתח, אנחנו זזים וזזים ותופעת הגרוב שאני לא יכול ולא רוצה להגדיר שנקראת 'סכיני המים' לא עוצרים לרגע. שילוב נהדר של כל מיני סגנונות שאת רובם הייתי מגדיר כ-"מוזיקה שגורמת לך לזוז ולחייך", וזה בדיוק מה שהלך שם, הדואו המקסים הזה שלא הפסיק לחייך ולהינות גרם לכולם לשכוח הכל לכמה רגעים ופשוט להשלים עם העובדה שתזוזה היא לעיתים תגובה בלתי נמנעת של הגוף.
"תודה. תודה לכולכם שבאתם" הם אומרים ומתכוננים לרדת מהבמה אחרי 5 שירים (אם אני לא טועה). ישר עולה קול מחאה "שלא תעזו", "אנחנו רוצים עוד!". הבסיסט מושך בכתפיו ומחייך לעברו חברו הקלידן/אלקטורן עם השיער הארוך, "אני לא יכול להגיד לא לקהל שמבקש עוד", והם מתחילים לנגן את השיר האחרון באמת, שלפי מה שהבסיסט אומר, הוא קאבר ללהיט גיטרה מסוף שנות ה-50.
סוף ההופעה, עובר לי בראש שאני צריך לראות אותם עוד כמה פעמים ושבהחלט יש פה פוטנציאל גדול מאוד שמלפניו עומדים שני חברה צעירים, מוכשרים בטירוף ומקסימים.

אחר כך יש הפסקה של כמה דקות, ומאובן עולים. אסביר כבר מעכשיו שבאופן אישי הטעם שלי נוטה יותר לכיוון מאובן מאשר סכיני המים. זו ההופעה השלישית שלהם שאני רואה, והשנייה במזקקה. להקה שהולכת להיות ענקית, זו תחושתי.
4 נגנים, נראה שכל אחד מרוכז מאוד במה שעומד להגיע עוד כמה שניות. מתחילים ניצני צלילים ראשונים, כל אחד מהם מרקד קצת על המיתרים/קלידים/מצילות, ואז הם נכנסים להילוך ואנחנו צוללים.
המוזיקה של מאובן מתחילה מהשם שלהם. משהו ישן, עמוק ומכובד יושב שם בין הצלילים האיטיים והכבדים עד תהום. התחושה היא שכולם מרחפים בזמן שמאובן סודקים לאיטם את קירות המאורה, בוקעים וצמחים לתוך המאורה. אי אפשר להתעלם מכמה שהם מדוייקים, מכמה שהם נהנים. אני כל כך נהנה להסתכל על המתופף שלהם, הבחור פשוט בתוך זה. לא משנה באיזה קטע ובאיזה שיר, זורמות מהבחור הזה אנרגיות שלא נגמרות לרגע. הקהל (ואני בתוכם) פשוט באקסטזה, כולנו בקצב בתנועה באהבה בשיכרון חושים המטורף הזה שנקרא מאובן. בין פתיחת עיניים אחת לשנייה אני רואה את חברי הלהקה מחליפים מבטים, ואין לי שום דרך אחרת לתאר את הבעת הפנים שלהם מאשר סיפוק. לא דבר שבשגרה לראות מוזיקאים פשוט נותנים את עצמם על במה (קטנה ככל שתהיה במזקקה) ונהנים מזה. ההופעה האינטימית רק עושה להם חסד, הם זורקים את עצמם לקהל שמחבק אותם חזרה בעידוד של ראשים שיורדים הלוך וחזור בזמן שהגיטרה בס תופים גורמים לנשמה לרחף וצלילי הקלידים מנחמים אותה.

בסיומו של ערב זה
אני חוזר לאוויר הקר בירושלים, רגוע יותר ועם חיוך קטן על הפנים.

הבנדקאמפ של להקת Water Knives

הבנדקאמפ של להקת Meuban


אדם מארח את מייקל הרפז ורון רוזנפלד / 14.1.19 / זאפה ת"א / מאת: איתמר נמרוד

ב-2017 הזמר אדם היה בתקופה טובה. הוא יצא לסיבוב הופעות מצליח שציין 30 שנה לאלבום הבכורה שלו "סוד" והוציא שירים לרדיו לקראת אלבום חדש.  אבל אז חייו השתנו. ניתוח שהיה אמור להיות פשוט הסתבך, אדם נלחם על חייו בבית החולים וסיבוב ההופעות הופסק. אחרי תקופה ארוכה של שיקום והחלמה, אדם הבריא וחזר להופיע בהופעות קטנות. הייתי ילד מאוד קטן כשאדם היה בשיאו, אבל זה לא הפריע לי לשמוע ולאהוב את שיריו. כששמעתי שב-14/1 יש לו הופעה בזאפה בת"א, אמרתי לאחד מחברי הטובים שזו בדיוק המתנה שאני רוצה ליום ההולדת והוא הזמין לנו כרטיסים.

יום שני בערב, קור אימים בחוץ. הדלתות עדיין לא נפתחו ויש תור ענקי מחוץ לזאפה. כשהדלתות נפתחות, האנשים נכנסים וממלאים מהר את המועדון הקטן והחמים. הם מזמינים לאכול ולשתות ומצלמים תמונות סלפי בפוזות שונות לצלילי מוזיקה מגוונת שמתנגנת ברקע. אני פחות הולך להופעות בזאפה, אז זו פחות האווירה שאני רואה בדרך-כלל. אבל גם האווירה הזו נחמדה ומקלילה מעט את המתח שלפני התחלת ההופעה. כמה דקות אחרי 22:00 האור נכבה ואדם עולה לבמה עם הלהקה שלו, שכוללת את אסף פרישמן על הקלידים, רוברט גילמור על הגיטרות, גיא ברתור על הבס ונתי כהן על התופים ומקבל אהבה רבה מהקהל, שמריע לו דקות ארוכות והוא החזיר לו אהבה ובגדול.

והיה שווה לחכות להופעה הזו. אדם אמנם התבגר, אבל נשמע בדיוק כמו לפני 30 שנה. הוא בכושר מעולה, שר את כל הלהיטים הגדולים שלו ונהנה עם הלהקה המהודקת שלו ביחד עם הקהל, ששר ביחד איתם כל מילה ודורש עוד.  סט השירים הורכב מהלהיטים הגדולים של אדם לאורך השנים ("מצטער", שקיעה אחת", "סוד" שבוצע פעמיים, "תמונות", "נוסע רחוק" וכמובן "אין מוצא" שגרם לכל האנשים שישבו לקום ולרקוד), הקאברים שעשה ל"בלדה בין כוכבים" ו"-ברוש" ומחווה מרגשת לאחותו שנפטרה השנה. העיבודים היו זהים  לאלו שבתקליט המקורי עם התאמות קלות להיום והנגנים נהנו מכל רגע. באמצע התארחו על הבמה מייקל הרפז מ"היי פייב", ששר את להיטי הלהקה בעיבודים חדשים ומרעננים שהעלו חיוך על שפתי המעריצות הרבות שהיו בקהל (כולל מאש-אפ של hit the road jack של ריי צ'ארלס עם "כולם רוקדים עכשיו") ורון רוזנפלד מ"פורטרט" (שניגן כמתופף עם אדם בשנות ה-80) ששר את הלהיטים הגדולים שלהם שגרמו לי לחייך ולשיר בקול.

כשיצאתי מההופעה אל הגשם והקור שבחוץ, עדיין זמזמתי את השירים. היה שווה לחזור אחורה בזמן, גם אם זה היה רק לשעתיים.

חיל פושטקים / 25.1.19 / פאב הפצמ״ר בקיבוץ כרם שלום / מאת: גבריאלה חזון

המסע לכרם שלום מתחיל כבר כשבוע וחצי לפני האירוע. לדואר הנכנס של "חפרפרת" מתקבלת הודעה מארי בונה, סולן להקת "חיל פושטקים", שמזמין אותנו להגיע לסקר את האירוע בפאב הפצמ"ר (=פאב ציוני מול רפיח). ארי מגדיר את האירוע כ"מיזם הזוי". כמה הזוי? כנראה שקשה לכמת וצריך להיות שם כדי להבין. רק בסוף ההופעה, כשהערב נגמר ואנחנו מתיישבים בחוץ על ספסלי הקיבוץ להרגע קצת אחרי רצף ההופעות הזה שחווינו עד לפני רגע, הבנתי כמה הזוי זה היה. ערב לא מצופה בעליל. בדמיון שלי לא יכולתי להעלות את רצף ההתרחשויות (שהלכו ונהיו הזויות יותר ככל שהלילה הזה התקדם ועד שהכל נגמר).

בעודי מנסה להבין איך מגיעים לשם (ויותר חשוב, איך לעזאזל יוצאים) ארי מציע לי להצטרף אליו לנסיעה מתל אביב. להשתמש בהם, יותר נכון. אני נענית להצעה. זה יכול להיות נחמד, אני חושבת לעצמי, ועשוי להקל על הדרך. אני אוהבת נסיעות משותפות, וזו הזדמנות טובה לחוות את האירוע הזה לעומק – מהצד של הלהקות. זה הופך את כל האירוע לרובד אחר לגמרי. להבין את הסיפור שלהם, מה מביא להקה של חבורת אנשים בגיל ה-40 פלוס לעשות פאנק במקום שאין לך מושג מי ביקר בו לאחרונה. כיף להיות טרמפיסטית בנסיעה כזו.

יום לפני האירוע ארי ואני מנהלים שיחת היכרות בטלפון. לא ידעתי מה יהיה אופי השיחה, חשבתי שהיא תהיה קצרה, בעיקר שלום מנומס להכיר קצת אחד את השניה או לסגור פרטים יבשים – אבל בבת אחת אנחנו נכנסים לשיחת עומק. ארי משתף אותי בהתמכרות סביב המוזיקה והנדודים שתקפו אותו. החיידק שהוא נדבק בו. להגיע למקומות שכוחי אל, לנגן בהם, לראות בהם הופעות.ככה חווים דברים. העולם פחות מעניין, כשיש כל כך הרבה דברים שקרובים אלינו וקורים תחתינו. אנחנו צריכים להיות שם כדי שזה יקרה.

כשארי מדבר אני מרגישה שמי שמדבר איתי זו בעצם אני בגוף של אדם אחר. הרבה דימיון יש בינו לביני, כל אחד והסחף שלו ולאן שהשיגעון הזה לקח אותו. זה רק חיזק לי את התחושה כמה אני רוצה להצטרף לנסיעה הזו.

אחרי נסיעה לא פשוטה מירושלים לתל אביב בערב עמוס וכמעט בלתי אפשרי, ארי אוסף אותי מתחנת הרכבת. אני פוגשת ברכב עמוס הציוד את אביטל, מתופף הלהקה. איש שמח וטוב לב עם אנרגיות של טיל. אנחנו מתחילים לפטפט ושוכחים שהכרנו רק לפני רגע. הרגשתי קבלת פנים מאוד חמה בתוך הרכב כשנכנסתי. כאילו חבורת פיראטים חטפה אותי ואנחנו שטים ביחד בספינה חדורי מטרה לכבוש את היעד הבא.

השיחה ביני לבין אביטל קולחת. אנחנו מדברים הרבה על פאנק, על העבר ועל ההווה.
אביטל מספר לי קצת על הלהקה שלהם, על השינויים שהיא עברה, החלפת הגיטריסט, ועל הבחירה לקחת את הלהקה ברצינות ולעוף איתה כמה גבוה כמה שרק אפשר.

ארי ואביטל חדורי מוטיבציה. אני חושבת על ארי, שעבורו הנסיעה הזו לכרם שלום היא חתיכת נסיעה – מצפון לדרום – ומדובר על שעות של שהייה על הכביש, אבל לא שומעת שום תלונה. רק רצון להשמיע את המוזיקה שלו כבר במקום בו הוא הולך להופיע.
שעה וחצי נסיעה עוברות כליל. הגענו. אנחנו מגיעים אל הפאב, מתחילים במלאכת פריקת הציוד.

מודה שלא ידעתי מה לצפות, אבל הופתעתי מאוד מההגברה שהייתה במקום. כל האירוע נעשה בצורה הכי  שאפשר DIY אבל הייתה תפוקה מאוד טובה ומעבר למצופה.

אני לא בטוחה כמה פעמים בחיים יצא לי לחוות באלאנס של להקה ששמתי בו את מלא תשומת הלב. זו הייתה חוויה מעניינת לשבת בצד, ולראות את הלהקות שכל אחת מהן הייתה חדשה לי ולא שמעתי מעולם, איך הן מתכוננות לפני ההופעה ולטעום קצת מהסגנון שלהן.

ראשונים הופיעו Bebes. להקה חדשה שעברה בעצמה גלגול של כמה הרכבים קודמים לפני שהתעצבה להרכב הנוכחי. זו הייתה הופעת פתיחה מצויינת שעזרה לאסוף את הקהל. אני מודה שלקח לי זמן להיכנס לאווירה של הערב. אולי בגלל המקום שהיה לי חדש, והרגשתי שאני עוד מתאקלמת. בכל זאת, כרם שלום זה מקום שלא ביקרתי בו מעולם. אז לא כל כך התרכזתי בהופעה, כמו בכל המסביב לה, לצערי. לאט לאט נכנסו אנשים לאולם. האנשים היו נראים קשובים מאוד למוזיקה שזה עתה פגשו. רוב הקהל, שבנוי מהקהל מקומי של הקיבוץ, לא הכיר כלל את הלהקות. כמוני. פשוט הגיע לפאב של הקיבוץ כי קורה משהו וכולם יוצאים מהבתים לשבת לבירה. הערב היה חינמי, ומי שבא בא.

Bebes ביצעו קאבר ל ״תחתונים וגופיות״, והקהל היה נראה נלהב מאוד שסוף סוף יש שיר שהם מכירים. זה גרם לי לחשוב הרבה על ביצוע של קאברים בהופעות חיות. מצד אחד, לא מעניין אותי לשמוע להקה מבצעת קאברים – אני רוצה להקשיב לחומרים המקוריים שיש ללהקה להשמיע לי. אבל בהופעה הזו, זו הייתה בחירה חכמה. לקרוא את הקהל, ולחבר אותו למשהו שהוא עשוי להכיר, ומשם לגלוש למשהו חדש. לבנות אמון מול האנשים שמולך שרגילים למשהו מסויים. שלא מכירים פאנק.

Pufferfish עלו מיד אחריהם. איך שהלהקה עלתה לבמה הרגשתי את ההבדלים בין להקה שמגיעה מתל אביב, ללהקה שמגיעה מכל מקום אחר בארץ. אולי זה הלבוש, האווירה שאיתה הם באים למקום שצועקת לי ״תל אביב הגיעה״. בבת אחת הם התפוצצו על הבמה וסחפו את חבורת החיילים שהייתה שם בקהל.

היחיד שזיהיתי מהלהקה היה יהלי, מלהקת ״הפסוליה של דייזי״ – ואני חייבת להודות: שאני לא אוהבת את הלהקה הזו. בכלל. אבל שמתי את כל המחשבות בצד, והייתי סקרנית איזה סגנון הלהקה הזו תנגן. איך יהלי יהיה איתם. יהלי סקסופוניסט מוכשר, ושד רציני. הוא נגן מעולה ואי אפשר לקחת את זה ממנו. אהבתי לראות אותו בהרכב הנוכחי.

Pufferfish שילבו לא מעט סגנונות בשירים שלהם, והיה קשה לעקוב לאן הם לוקחים אותנו עכשיו. רגע אחד שיר פאנק, ורגע אחר שיר בסגנון ערבי בשילוב של פאנק-מטאל וגרוניות מטורפת של הסולן אייל טאפש. אני יכולה לדמיין את הלהקה הזו מנגנת בפסטיבל במדבר, מופע צהריים, כשהאנרגיות גבוהות ועושות שם קראחנה גדולה כשאבק מתפזר לכל עבר מירוב רקיעות הרגליים של הקהל. קשה שלא להיסחף אחריהם. להקה שיודעת להופיע, מתחילה גבוה ולא מפחדת להאיץ.

איור: נמרוד פרידמן

אחרונים חביבים הופיעו ״חיל פושטקים״. לשמוע אותם בבלאנס הייתה בעצם הפעם הראשונה ששמעתי אותם, והזדמנות לגבש דיעה על המוזיקה שלהם.

רגע לפני ההופעה אביטל מפקיד בידיי את תפקיד האחראית על הסאונד ובמידה וצריך לעשות שינויים – לסמן לו מהקהל. קצת נלחצתי מהאחריות, אבל מה לא עושים בשביל הלהקה? פעם ראשונה הרגשתי כמה האוזניים שלי עובדות, מנתחות את הצליל שנכנס אליהן. אם צריך להגביר, להנמיך, אם לא שומעים מספיק את השירה. אני מודה לאביטל על ההזדמנות הזו והאמון שהוא נתן בי לבצע את המשימה הזו.

אפשר להגיד הרבה דברים על ״חיל פושטקים״. שאולי זה קצת מגוחך ופתטי להקים להקה בגיל 40, כפיתרון למשבר הגיל. מי שהגה את הרעיון היה מיכאל פן. שהתחיל ללמוד לנגן על גיטרת בס בגיל 40 והחליט להקים להקה. וכמאמר הקלישאה – אין לדבר הזה גיל. פתאום קם אדם בבוקר ומחליט כי מה שהוא רוצה לעשות בחיים זה להקים להקת פאנק. והוא עושה את זה בצורה שלא נופלת מהרבה להקות.

יש משהו אחר, בלהקים להקה בשלב כזה של החיים. אולי זה מצבור החוויות לאורך השנים שאנשים הספיקו לצבור. אני חושבת שיש לאנשים הרבה מה לקחת מהפושטקים האלו, שלא רואים בעיניים ולא מפחדים להגחיך את עצמם מול קהל. זה מוערך בעיניי.

בהופעה, היו לא מעט בדיחות על עצמם שארי שיתף עם הקהל שרוב רובו היה בנוי מחיילים וחבר׳ה בשנת שירות.
״בני כמה אתם? 21? אנחנו בני 40 פלוס מקריחים עם כרס״.
כשארי אמר את זה, לא יכולתי שלא לחשוב על עמיר לב בשירו ״כחול וירוק״ בו הוא שר ״את תאהבי אותי תמיד גם אם תהיה לי כרס״.
אני מעריכה הומור עצמי. חושבת שזה בריא, וחסר פחד להכיר בעובדות שמדברות מבעד עצמן. הדבר הזה מאפיין הרבה דברים ביצירה של פושטקים. התייחסות מאוד מדויקת לדיקציה, לשירה של ארי – שתהיה ברורה. שיבינו את הטקסטים הנוקבים וכל מילה, תוך שהם לא חוסכים לעשות בלאגן ורעש כראוי לפאנק.


״בני כמה אתם? 21? אנחנו בני 40 פלוס מקריחים עם כרס״.
כשארי אמר את זה, לא יכולתי שלא לחשוב על עמיר לב בשירו ״כחול וירוק״ בו הוא שר ״את תאהבי אותי תמיד גם אם תהיה לי כרס״.
אני מעריכה הומור עצמי. חושבת שזה בריא, וחסר פחד להכיר בעובדות שמדברות מבעד עצמן. הדבר הזה מאפיין הרבה דברים ביצירה של פושטקים. התייחסות מאוד מדויקת לדיקציה, לשירה של ארי – שתהיה ברורה. שיבינו את הטקסטים הנוקבים וכל מילה, תוך שהם לא חוסכים לעשות בלאגן ורעש כראוי לפאנק.

יש בהם משהו אולדסקול. הם לא מיושנים, פשוט עושים את זה בדרך שונה מזו שיצא לי להיתקל בה בשנתיים האחרונות בהן התחלתי יותר להאזין לפאנק ולהתעניין בלהקות חדשות, שרובן מכילות נגנים בגילאי ה20-30. גישה מסויימת למוזיקה שיוצא לי פחות להיתקל בה.

אני מרגישה שיש אפיון שחוזר על עצמו לסגנון הפאנק אותו עושות להקות היום. יש הרבה קווים משותפים שחופפים לא מעט להקות פאנק שהתחילו לפעול בשנתיים האחרונות (ממה שיצא לי לשמוע, בכל אופן). וזה לא עניין של טוב ורע, זה פשוט מצב.

אפשר לא להסכים עם זה, אבל זה משהו שאני מרגישה והרבה זמן היה לי קשה לשים עליו את האצבע. פחות מבינה את המילים בשירים בהופעות אלא את האווירה הכללית הרועשת. שהיא מדהימה, אבל תשומת לב למילים חסרה לי. ופושטקים, עם הצבע המיוחד שלהם, גרמו לי להבין יותר את המחשבות שלי סביב הדבר הזה.

במהלך ההופעה, ארי משתטח על הרצפה. מתגלגל על השטיח. עושה שטויות. משתגע. והקהל מקבל את זה באהבה, וביחד איתו, ולא מסתכל על זה מוזר. זה כיף לראות אמן שלא מפחד לעשות שטויות בהופעה.

לשיר הסיום של ההופעה, שסוגר את הערב, הלהקה מבצעת את השיר ״קישטה קישטה משטרה״.
בשבילי, זה היה הרגע הכי פאנק בערב. לגרום לחבורת חיילים לקפוץ ולצעוק ביחד איתם את השורה הזו. מהצד הסיטואציה הייתה נראית אבסורדית לגמרי. הם בכלל מבינים מה הם שרים?

קשה לצפות איזה קהל תקבל בהופעה, והסיטואציה הזו הייתה מושלמת. לא האמנתי שזה קורה ואני אזכור את הרגע הזה להמון זמן כאחד הרגעים הכי גאונים שיצא לי להיקלע אליהם. לא הפסקתי לצחוק מהסיטוציה הזו.

כשההופעה נגמרה, ויצאנו החוצה לנשום אוויר, התיישבנו הלהקה וליאור – מי שמנהל את הפאב – לפרק קצת את מה שהיה. אפשר היה לסכם את זה כערב לא פחות ממוצלח.
שאלתי את ליאור אם כבר היו ערבי פאנק בעבר במקום. הוא השיב שלא. היה בלוז, וקאנטרי, אבל לא דבר כזה. אין לי ספק בכלל שהערב הזה הוא פתח לעוד הרבה ערבים שעוד יגיעו. הקהל בפצמ״ר היה קהל אוהב ומקבל, קהל שצמא למוזיקה. שפוגש משהו חדש בפעם הראשונה ובא לקראתו בזרועות פתוחות. זה ממש לא מובן מאליו.

בנסיעה חזרה לתל אביב חשבתי לעצמי שזו חוויה שעוד הרבה להקות צריכות לחוות. זה אמנם מרתיע לנסוע כל כך רחוק למקום לא נודע, בלי לדעת בכלל מה התמורה שתקבל (במקרה הזה, סוג הקהל שיהיה נוכח להופעה שלך). זה יכול להיות אסון מוחלט והקיץ של אביה, או הצלחה מדהימה שמספיק קהל מצומצם וקשוב כדי שהתחושה שזה היה שווה את זה תתעלה על הכל.
חיל פושטקים להקה של לוחמים – לוחמי פאנק. לוחמי חופש של מוזיקה שרוצים לתת אותה במתנה לאנשים בכל הכוח.

הנסיעה חזור הרגישה פתאום כל כך אחרת. הרגשתי שעברנו משהו ביחד. שלא ידעתי כלל מה אני הולכת לחוות, וכל הסיטואציה הזו תפסה צורה שכלל לא חשבתי שאקבל ממנה את הרושם הזה. בעיקר של הערכה רבה כלי הפושטקים שהפכו גם אותי לפושטקית לא קטנה.

(סיפור צד, בונוס למי שהצליח להגיע עד הסוף: כשחזרנו לתל אביב ופרקנו את ציוד ההגברה בביתו של אביטל, גיליתי כי התיק שלי לא עליי. הוא לא נמצא באוטו. נלחצתי מאוד, כי הארנק שלי היה בתוכו ולא יכולתי לחזור הביתה בלעדיו. בלי להסס, ארי לקח אותי חזרה לכרם שלום לחפש את התיק. המסע שלנו המשיך. ארי לא נתן לי להתמודד עם הסיטואציה לבד, וזה ריגש אותי מאוד. התיק נח על הספספל בו ישבנו רגע לפני שנכנסו לרכב. פשוט חיכה לנו שם. הגענו, לקחנו אותו, וחזרנו שוב לתל אביב. בפעם השלישית להיום. 3 שעות נסיעה ארי נסע כדי לעזור לי למצוא את התיק האבוד.

מבלי לתכנן את רצף האירועים, מצאתי את עצמי חוזרת לירושלים בשעה 7 בבוקר אחרי לילה ארוך ומיוחד. מזל שהגיעה השבת שיכולתי לנוח אחרי הנסיעות הארוכות, אבל לא מתחרטת לרגע ויודעת שזה היה שווה את הכל. זה חתיכת סיפור שיילך איתי לעוד הרבה מאוד זמן. והצלחתי לחוות את הסיפור הזה בזכות אותם פושטקים).


הבנדקאמפ של Pufferfish

הבנדקאמפ של "חיל פושטקים"

רייסקינדר ונטע פולטורק / 6.12.18 / מחסן7, באר שבע / מאת: גבריאלה חזון

יום חמישי הוא יום טריקי בו קורים יותר מידי דברים (סתם, שאלו יהיו הצרות שלנו ושנדע רק שפע בחיים). אני מרגישה שאיכשהו בתוך כל הבלאגן והשפע שיש לחמישי להציע לי, הבחירות שלי הן תמיד יהיו תמוהות ולא ברורות אבל אני יודעת שהן טובות עבורי גם אם זה דורש עכשיו נסיעה מחוץ לעיר ולהיות בדרכים שעתיים אפילו שיש בהישג יד הופעות ממש מתחת לאף שלי. משהו בי קורה לי לצאת וזו תמיד חוויה. רייסקינדר הופיע יום לפני במזקקה בירושלים, שזה מטר מהבית, אבל העדפתי לחכות עם החוויה ולראות אותו במחסן7 בבאר שבע.

כל ביקור בבאר שבע זה תמיד דבר מבורך. אני אוהבת את איך שרייסקינדר מרשה לעצמו להתנהג כל פעם אחרת בהתאם לבמה שהוא מקבל. זה אף פעם לא צפוי. ויש אווירה שהמחסן מאפשר ושהכל בו מתקבל. זה קטן ואינטימי וקרוב וזה טריפ לא ברור שכולם עוברים ביחד איתו.

האלבום האחרון "זועם ומהופנט" היה אחד האלבומים שהכי חרשתי עליהם השנה ושאני זוכרת בעל פה כל שיר בו.
אני כל פעם מחדש מתחרטת שאני לא מספיקה להקליט דברים שהוא אומר. תמיד יש לו פנינים אבל גם ככה הכל חד פעמי אצלו אז נשאר רק לזכור את רוח הדברים.

הערב נפתח בתיקלוט של רייסקינדר. צריכה איכשהו להשיג את הפלייליסט הזה כי היו שם כמה יציאות מעולות. רק לשבת בתיקלוט שלו זה מפוצץ את המוח. איזה עולם צלילים מטורף הוא מכיר.
אני מקנאה.

צילום פילם: גלעד בלושטיין

הרגשתי גם את אווירת החג במחסן, כשסופגניות חיכו על הבר ואנשים פשוט יכלו לקחת אותם ולאכול. זו הייתה תחושה נעימה שגרמה לי לחייך.

לפני ההופעה שלו, רייסקינדר הביא מארצות הנכר אמנית בשם נטע פולטורק שנמצאת על קו ברלין-ישראל. לבד על החשמלית. לא הכרתי אותה, והיא הייתה גילוי מוצלח. פישפוש בעמוד שלה הראה לי שהיא אמנית מאוד פעילה בתחומי גרמניה ומופיעה הרבה. פספסתי כנראה הופעות רבות שלה גם בארץ (חיפוש קצר הראה לי שהייתה מאוד פופולארית בתקופת עבר בירושלים אבל לפני זמני), אבל לא נורא… טוב לגלות עכשיו מאשר אף פעם.
כיף שאמנים מפרגנים לחברים שלהם, מביאים אותם למופעי חימום. זה חברויות שכיף לראות ביחסים על הבמה.

אני חושבת שמשהו נפתח אצלי יותר לכיוון השיר השלישי שהיא ביצעה. אולי זה בגלל הסאונד שלקח לו זמן להתעצב ולא כל כך היה בעדה בהתחלה. אבל זה הלך והסתדר ככל שההופעה המשיכה וזה שאב אותי פנימה לתוך המוזיקה שלה. התאורה האדומה שהייתה על הבמה תרמה לאווירה האפלה. יש לנטע קול זאבי ופצוע, וסאונד גיטרה שמחזיר אותי לתקופה אחרת, ומן המתבקש להשוות לענבל פרלמוטר.*

צילום פילם: גלעד בלושטיין

קול ייחודי שלא יצא לי להיתקל במשהו שמשתווה לו כבר כמה שנים.

פופ-ערפדי אקספירמנטלי אם ניתן להגדיר את זה כך. יש בה אופל, ויחד עם זאת תחושה נקייה בפריטות הגיטרה שלה. את אחד השירים שלה היא הקדישה לאחיה, שעבר פציעה ושבירת דיסק בצבא, ותיארה את הכעס שיש לה כלפי הצבא שעוד חזר להאשים אותו בפציעה שלו. יש בקול שלה כעס אמיתי כשהיא שרה. לנטע יש קול נמוך ונהמות שמשתחררות כשהיא שרה, וזה שואב ומהפנט.

היה רגע קטן ששווה לכתוב רק בשביל לזכור אותו – כששאלתי אותה לשמה. מי היא. כי אני לא מכירה. והתחיל סבב שמות בין כל האנשים בקהל (שהרחיק והתפתח גם למחלות מין באות הראשונה של השם שלנו, וכאן הסבב נקטע והמשכנו בהופעה).זה היה רגע פתוח ביננו ומשעשע.

בסוף ההופעה ניגשתי אליה לשאול על איך קרה החיבור בינה לבין רייסקינדר, שהוא הזמין אותה לבוא לנגן. היא אמרה שהיא הייתה הולכת לשמוע אותו מגיל 14, וזה הזכיר לי את עצמי. זה בדיוק הגיל שגם אני הכרתי אותו, בתקופת "האוגנדה" בירושלים (השלב הכי נכון להתחיל לשמוע אותו).מגניב איך חיבורים קורים לאורך השנים.

איור: נמרוד פרידמן


אחריה עלה רייסקינדר יחד עם גוטה מלך הגרוב (יובל גוטמן) על התופים.
חגגנו בהופעה את יציאת האי.פי החדש "מעמקי הזיכרון הקצר" בביצועים פסיכדליים חדשים.
בינתיים "אדם וחווה" שיר מתוך האי.פי שנטחן אצלי עם שורה שאני מזמזמת בלופ – "החיים מסריחים כשאדם וחווה מזדיינים". עד עכשיו יצא לי לשמוע את השיר הזה רק בהופעות.
בוצעו עוד שני שירים חדשים שבינתיים אפשר לשמוע אותם גם רק בהופעות – "מי אמר מה" ו"קזחסטן" ("להפחיד את שלמה ארצי זו מצווה" – שורה זהב) ואני כבר סקרנית לדעת מה הוא מתכנן לאלבום הבא עם שני השירים האלו שנשמעים מעולה עם ביטים מפחידים.
אני לא יודעת איך הוא עושה את זה אבל עם כמות ההופעות שלו אני שואלת את עצמי איך לעזאזל זה קורה??? יום לפני ירושלים, היום מחסן, מחר תל אביב, חיפה ואז הוא טס לצרפת… מטורף. הבנאדם מופיע כל כך הרבה, תמיד נשמע אחרת. כיף לתפוס אותו במקומות שונים, אבל הכי כיף לראות אותו  במחסן בעיניי. חוויה שלא משתווה למקומות אחרים.

* המילים האלו נכתבו לפני חודשיים, ומפורסמות עכשיו בתזמון מושלם יחד עם יציאת אלבום הבכורה של נטע שיצא ממש בשבועות האחרונים לו ניתן להקשיב בבנדקאמפ

.עדי סמריאס כותבת לעיתון "טיימאאוט" כתבה חשובה ורלוונטית על נטע ועל האלבום

הבנדקאמפ של "ממעמקי הזיכרון הקצר"

Saga Veliz, השקת אלבום / 7.1.19 / לבונטין7, ת"א / מאת: איתמר בק

את המוסיקה של ההרכב החיפאי "Saga Veliz"  יש מי שיכנה רוק פסיכדלי.
גילוי נאות, מעולם לא התנסיתי בחומרים משני תודעה המכונים "פסיכדליים", יש הטוענים ששימוש בחומרים האלה יכול לפתוח ערוצים במוח שאנחנו לא רגילים להשתמש בהם בדרך כלל, לחבר אותנו לידע עתיק ועמוק ששכחנו מזמן, כשאני מסתכל על חברי הלהקה על הבמה, אני מבין למה סוג המוסיקה שהם מנגנים יחד, זוכה לכינוי רוק פסיכדלי.
חברי הלהקה מצטיינים בנגינה וירטואוזית במיוחד כל אחד על הכלי שלו, ומה שמשלים את התמונה הוא הקשר ההדוק שמתבטא בשעות נגינה אינסופיות ובחיבור אנושי חזק שמורגש בכל הופעה.

אישית אני מתחבר מאוד בקלות למוסיקה שנושאת איתה מסר מילולי, אבל במקרה של סאגה וליז רוב קטעי הנגינה הם אינסטרומנטליים בלבד, והטקסטים המעטים שנלווים לקומפוזיציות המורכבות של גיל הילמן ושותפיו- מתאפיינים בתוכן פשוט ואבסורדי באופיו לדוגמא בשיר "יתוש" שמושר כולו מנקודת מבטו של חרק מעופף עוקצני האורב לקורבן שלו בשעת לילה.

אני אמנם לא אדם דתי, אבל המוסיקה של סאגה וליז מחזקת את האמונה שלי בסיפור המיתולוגי של מגדל בבל, אם היתה אי-פעם שפה אוניברסלית שחיברה בין כל בני האדם, הרי שזו השפה שחברי סאגה וליז מדברים באופן שוטף. שפה מוסיקלית שהיא מורכבת ופשוטה בו זמנית- שיש בה כדי לתאר כל סיטואציה רגשית או מוחשית בדיוק מופלא ולחבר כל אחד לעומקים יוצאי דופן של התבוננות וצלילות.

הלהקה שנוסדה במרתף בית הוריהם של שניים מחברי ההרכב – גיל ואמיר הילמן (גיטרה ותופים)החלה את דרכה בג'אמים ספונטניים של האחים לבית הילמן ביחד עם הבסיסט איתי קמיל. בהמשך הדרך הצטרף גם הקלידן/ פסנתרן המחונן יהל המר.

ביום שני השבעה בחודש ינואר לשנת 2019 הגעתי למועדון הלבונטין 7 בתל-אביב כדי להצטרף לחברי הלהקה לחגיגות השקת אלבום הבכורה שלהם הנושא את השם האניגמתי CANIS (אניגמתי בעיקר למי שלא יודע ש"קאניס לופוס" הוא שמו המדעי של הכלב- וששם הלהקה "סאגה וליז" הוא למעשה צירוף שמות שתי הכלבות המתגוררות בבית משפחת הילמן)

האויר נדחס עוד ועוד בקומת הכניסה למועדון הלבונטין 7 שהחל מתמלא בקהל שהגיע לשמוע את המסע המוסיקלי של "סאגה" חוגגים את אלבומם הראשון. חברי הלהקה מייחסים לסאונדצ'ק את מלוא החשיבות שראוי שוירטואוזים כמותם ייחסו לו ומנצלים כל דקה בלוח הזמנים הצפוף של הלבונטין להכנות למופע הקהל שלהם סבלני, כפי שהוא סבלני בהאזנה לקטעים בני 7 דקות או יותר, הוא גם סבלני להמתין ומעריך את העבודה הקשה של חברי ההרכב ביחד עם חברת ההרכב החמישית (כפי שמכנה אותה גיל מעל הבמה במהלך
הערב), אשת הסאונד מיה טל.

צילום: של איתי לוי

הקהל יורד ונאסף אל חלל ההופעות של הלבונטין בקומת המרתף של המועדון האפלולי נגלה לראשונה האלמנט החדשני הראשון הנוסף להופעה מעבר לסאונד ולתאורה הרגילים.

בשמאל הבמה ניצב חבר טוב של גיל, האמן הויזואלי מור ביסק (שאגב, אחראי גם לעטיפת האלבום הססגונית והמיוחדת), עוטה כפפות לטקס צמודות מדי (לטעמו) הוא יושב רכון  על כיסא בר מעל מטול שקפים ישן שעליו מונחת צלוחית שקופה שעליה רוקדים כתמי מים צבועים בצבעים שונים.

המופע הצבעוני של ביסק מחמיא למוסיקה המשתנה תדיר של הלהקה, המאופיינת בנושאים משתנים, במשקלים ומקצבים מתחלפים תדיר ובמגוון רגשי ודינמי רחב.
הלבונטין מרגיש מלא למדי, בשורה הראשונה עומדים כמה מעריצים נלהבים שלא מפסיקים לזרוק הערות קולניות על כמה מדהימה המוסיקה ("וואו" "שיואו!" "תקבור אותי עכשיו!")
שאר הקהל סבלני להערות הקולניות ומקשיב בשקט ובדריכות למוסיקה. כולם מרגישים שהם ברי מזל להיות בחלל המועדון להופעה הנדירה הזו.

כדי לחזק את הביצועים של הרצועות מהאלבום הצטרפו להופעה גם דניאל ססי בחליל המכשף שלה וסיוון פרז בכינור מיילל ומדויק להפליא.דניאל שהיתה בעבר חברת הרכב וגם השתתפה בהקלטות בלטה בנוכחותה והתקשורת שלה עם חברי הלהקה נראתה רציפה כאילו תמיד ניגנו יחד ותמיד ינגנו.

מלבד ביצועים לקטעים המופיעים ב- CANIS בלטו שני קטעים חדשים – באחד מהם גם התארח אחד מהאורחים להופעה הזו שתרם את קולו המחשמל- מאי שמטוב, סולן להקת Floor 8 לי דווקא בלט הקטע המכונה Nightingale שהנושא שלו לקח אותי היישר לגיטרת מערבונים סטייל The Shadows וסחף אותי להרפתקאה מדברית בעוד אני רכוב על סוס דמיוני במרדף אחר אויב אכזר וחמקמק.
את התמונה השלים הנוף הצהבהב שיצר המיצג האומנותי של ביסק בצד הבמה.

כשה"סנייר רול" של אמיר הילמן סוגר את הקטע וכמו שולח אותי לתמונת הוצאה להורג של הפושע בסוף המערבון מול כיתת יורים. הקטע GM זכה לביצוע מונומנטלי כשיהל המר עובר לפסנתר האקוסטי ותמונת המים מאחוריו נצבעת בכחול וסגול. החיבור המוסיקלי והויזואלי, גרם לי להרגיש כאילו הייתי בר מזל לנוע אחורה בזמן לאיזו הופעת פרוג-רוק בריטית בשלהי שנות השישים, וכאילו הייתי זקוק לעוד רפרנס היסטורי, אותם מאזינים קולניים מן השורה הראשונה חתמו עבורי את החוויה בדיאלוג רועש:

"זה כמו לראות את פינק פלויד"

"אבל יותר טוב, כי אין את רוג'ר ווטרס"


הבנדקאמפ של Saga Veliz