טוניק קלוניק – מופע השקת האלבום "הביתה כבר" / 9.3.19 בסקולה ת"א / מאת: דניאל / צ'רקס

הרומן שלי עם הלהקה והתופעה טוניק קלוניק התחיל בשיחת חולין בפעם הראשונה שבאתי לעזור בהפקה של אחד הסשנים של "בלקוני טי.וי" שצולם על גג מרכז ענב לתרבות עם בחור גבוה קומה בשם אופיר שאמר שהוא שר בהרכב תיאטרלי שבו הוא מגלם את האלטר אגו שלו, ולא ממש האמנתי לו כי סה"כ הוא נראה בחור צנוע ונעים הליכות, רק לאחר שהוא צרח בעזות מצח חד משמעית "התקרה נוזלת לי על הפרצוף" אמרתי לעצמי "אה שיט, זה אשכרה אתה" אנד דה רסט איז היסטורי.

שנה עברה מאז, שנה בה ההרכב הזה טפח, התעצב וגדל לכדי מפלצת אינדי, שנה של עבודה קשה על האלבום "הביתה כבר" שלווה בקליפים מדהימים שבויימו וצולמו ע"י אותו בחור צנוע ונעים הליכות שהוזכר כאן מקודם, כולל את הקליפ של "אהבה אמיתית" בכיכובה של אופיר דניאל שפרש את השטיח האדום כל הדרך אל במת הפיל של אינדינגב 2018, עד הרגע בו הוכרז מופע השקת האלבום המיוחלת שקרה במוצ"ש ה-9.3 במועדון הבסקולה ת"א, וסגר לולאת אינסוף שהרגשתי שמחובתי המוסרית להיות נוכח במאורע ההיסטורי הזה.

ממבט ראשון אי אפשר היה להתעלם מעיצוב הבמה הפסיכדלי של מיטל בר-נתן, שכלל הרבה רגליים מנומרות,
ושלל כוכבים תלויים מהקורות החשופות של הבסקולה, המפיק מישקה גינדין הסתובב ללא נחת ודאג לתקתוק ודיוק של כל הפרטים של ההופעה. בינתיים החלו להתאסף להם דמויות מפתח בסצינה, כמו גם כוכבי כל הקליפים של טוניק קלוניק לדורותיה. נראה שכל פרט בהופעה, מעבר לשירים היה מחושב מראש ברמות של טקס החתונה של הנסיך הארי. כולל הכוכבים שנתלו בכל רחבי המועדון פרי עבודתה של דריה שושני.

הלהקה הפותחת "D.R.Y" שכל הסט ליסט שלה נתן ווייב של טקס פאגני המלווה בעיוותים של צ'לו חשמלי ותופים שבטיים שסחפו אליהם את כל הקהל שהתמסר לצלילים ולמילות הכישוף של הסולן דימה פוליקוב, הקהל נראה כמהופנט לצלילים שחזרו עליהם, נשאב אל תוך החזרתיות שבקטעים בזמן שהצ'לן מנסר את הצ'לו.
D.R.Y פשוטו כמשמעו אומר Don't Repeat Yourself, ההופעה הפותחת מיקדה את מלוא תשומת הלב של הקהל אל הבמה, דריי ידועים כפרפורמרים מעולים ואני זוכר אותם נותנים הופעות מרחיבות תודעה.

טוניק קלוניק השקת האלבום הביתה כבר - איור של נמרוד פרידמן
איור: נמרוד פרידמן

לאחר המופע הפותח, חשכו האורות, והלהקה עולה במלבושיה הססגוניים. המתופף חמודי, הבסיסט דור הייטנר עם הקסדה המדליקה שלו, הגיטריסטית נילי פינק, זמרות הליווי והרקדניות מרב דגן וג'קי המאממת, מגובים בקלידנית סיון צוף דהן, והפנים של טוניק קלוניק אופיר בן שמעון שעלה כהרגלו לבוש כברון סמים שברח מאשפוז פסיכאטרי.
יריית הפתיחה היתה השיר "עזבתי אותך בעצם כשאת עזבת אותי בעצם", אופיר הסתובב אחוז דיבוק, יורה את המילים לכל עבר, ברגע שאופיר נכנס לדמות לא נראה שאיש יכול לעצור אותו, לאחר מכן נוגן הלהיט "כל העצב הזה" שהזניק את טוניק קלוניק לתודעת הקהל הרחב בזכות הקליפ המדהים שלו,
לאחר מכן הצטרף אל הבמה הגיטריסט ומפיק האלבום אוראל תמוז שאחראי על פרויקטים כמו "קים אין דה סאן", ו"קידס פליי", ונתן נופח ים-תיכוני פסיכדלי לשירים כמו "אהבה אמיתית" "רגרסיה". ניתן היה לזהות את
. הטאץ' הברור של הגיטרה שלו שצבעה את השירים המוכרים בצבע טרי ומרענן. במהלך כל ההופעה ריצדו שלל טקסוטורות וידאו מדהימות של אמן הוידאו ויקיר הצימר עמוסי פלד.

לאחר כמה שירים עלה לבמה סנדק האינדי בכבודו ובעצמו, מר זאב טנא הנכבד, שהצטרף לבצע את "שלד גוף" שלא הכרתי, ומסתבר שזה היה רק מתאבן לביצוע של ההמנון של זאב "חתול שחור" בעיבוד ממש מעניין.
לאחר מכן עלתה לבמה אורחת מיוחדת נוספת הידועה כאיה זהבי פייגלין שאמא שלה לא מרשה לה לנסוע לברלין, ויחד עם השיר "כל אחד יושב לבד" של הקלוניקים נתנו גם ביצוע מרענן ללהיט הזה. בשלב הזה כל הקהל היה כאחוז דיבוק ולא יכל להוריד את העיניים מהבמה. ואם כל זה לא היה מספיק, רקדניות החיזוק המדהימות בכוריאוגרפיה של מרב דגן, לא השאירו מקום לספק שזו "ההצגה טובה ביותר בעיר, אם לא בעולם".

מתחת למעטה התיאטרלי והפסיכדלי של טוניק קלוניק, נמצאים טקסטים נורא אישיים, שיוצאים אל הקהל בדרך יצירתית, שנונה ומקורית. המונולוגים של אופיר פונים בעצם אל כולנו, אל המאושרים, הבודדים, הכלואים, הרגישים, שבורי הלב והמגששים באפלה, "וכל הדיבורים האלה על כמה שקשה לי, ואני מתגעגעת…", כל אחד מאתנו יכול להזדהות עם הדמות הטראגית ההיא שעל הבמה, הדמות השבורה והמנוכרת, המבקשת הכרה בעולם לא שפוי, בו אנחנו נעשים בודדים ומבודדים תודות לפלאי הטכנולוגיה אותם פיתחנו במו ידינו.
המופע נחתם בשיר שנחשפתי אליו רק עם שחרור האלבום לסטרימינג, והפך במהרה לאהוב עליי מכל האלבום, "קמתי ב-12 בבוקר הוא אומר, הכל מרגיש לי כ"כ עצוב בפיג'מה…", קרה לי בחגיגות השנה החדשה,
יש משהו בשיר הזה, שמושך אותך פנימה, הגיטרות מדהימות, ההגשה קולעת והשיר מתפתח בבילד-אפ כמו שאני אוהב.

לסיכום, טוניק קלוניק מגדירים מחדש את כל מה שידעתם על המושג הזה שנקרא "פרפורמנס", מעטות הלהקות בארץ שנותנות לעניין הזה דגש כה בולט כמו הלהקה הזאת. עניין הקברט, התלבושות והדמויות הצבעוניות שתופסות את העין לפני שהאקורד הראשון נוגן, הכוריאוגרפיה המדליקה והפרופס הצבעוניים הזכירו לי אלמנטים של מופעים שנשכחו אי שם הרחק בשנות השבעים. במקרה של טוניק קלוניק רואים ושומעים שחברי ההרכב עבדו ממש קשה כדי שהכל יוגש לקהל בדיוק כפי שהם תכננו, גם מוסיקלית באולפן וגם על המופע עצמו, כיף לי לראות להקות כאלה שנותנות את הנשמה כדי שדברים יקרו בדרך שלהם. את טוניק קלוניק חוו בהופעה, חוויה בימתית שעושה בית ספר לעסקי הרוקנרול, מדובר בחוויה מתקנת שעלולה להחזיר בתשובה גם את גדול האדמורים. התאורן סיכם את הערב במילים מדויקות משלו: "בואנה אחי, מה זה היה הטריפ הזה".

הבנדקמפ של טוניק קלוניק



תמר פילוסוף / 11.12.18 / המזקקה ירושלים / מאת: גבריאלה חזון

החיים שלי נהיו כל כך עמוסים, שכל יום בהם אני מסיימת מותשת ובעייפות גדולה. הלימודים דורשים ממני הרבה כוחות. יחד עם כל זה, אני משתדלת למצוא רגעים קטנים של השהייה ומנוחה. גם אם זה לא ערב מלא של "יציאה", אני משתדלת להקדיש לעצמי כמה דקות של אוויר לנשימה. לצאת לסיבוב בחוץ, לעשות גיחות קצרות, רק להרגיש בנאדם שוב לפני מסע החזרה הביתה וסיום היום.

סיימתי את יום הלימודים שלי בשעה 21:30, אחרי שחתכתי קצת יותר מוקדם משיעור תזמורת כי לא הייתי מרוכזת יותר.

יום שלישי לא היה "פעמיים כי טוב", אלא טריפל-כי טוב כי היו לפחות 3 הופעות ששקלתי לאיזו מהן אני רוצה ללכת לראות אבל פשוט לא ידעתי מה יהיה מצב הרוח שלי. איפה ארגיש שאני מוצאת את עצמי. סיימתי את היום שלי טרודה ומבולבלת. לא ידעתי מה לעשות עם כל הבלבול הזה אבל הרגשתי שאני צריכה מוזיקה שתעשה בתוכי סדר.

הופיעו – תמר שכטר בנוקטורנו, אליק הרפז בסירא (עוד אראה אותו שוב. הוא והכינור המטורף שלו), ותמר פילוסוף במזקקה.

את שלושתם אני אוהבת. כל אחד מהם מיוחד בדרכו. שלושה אמנים מאוד ירושלמים בשבילי. ועם כל הצער בפיספוס ובבחירה הקשה, שימח אותי מאוד שכל הטוב הזה קרה בו זמנית. הרבה אנשים הרוויחו באותו יום. ומדהים השפע הזה שקורה באמצע השבוע.

הלב החליט לבסוף ללכת למזקקה. בהתחלה חשבתי שאשב שם רק לשלושה שירים ואלך. פחדתי שלא אהיה מרוכזת בהופעה עם כל העייפות הזו שנחתה עליי, שלא אהיה בכוחי. רציתי באמת משהו לנשמה שיטיב איתה. ותמר מיוחדת ומרפאת וגם המעט שאפשר להיות בו ולהרוויח הוא מדהים.

אבל משהו בי נשאב ונשאר. עד סוף ההופעה.

זו הייתה הופעה שהייתי זקוקה לה. והצלחתי למצוא את השקט והשלווה בתוך המוזיקה של תמר, עם כל שיר ושיר שהיא ניגנה.

את תמר פילוסוף אני חווה לאורך השנים בכל מיני דרכים.

זה התחיל בהופעות בית בפרוייקט מדהים ששמו "מוזיקה בבית", בחצר בית קסומה בקריית יובל. איפשהו בשנת 2012-2013 אני חושבת.

תמר הלחינה לדוד לביא שיר, ודרכו הכרתי אותה. כך שמעתי עליה.

קרו בחצר הבית הזה הרבה רגעים של קסם. ותמר היא גילוי.

כל שיר שלה שקיים ביוטיוב הוא פנינה.

לחוות אמן לאורך השנים זה באמת תהליך מעניין.

מה שהמוזיקה שלה הספיקה לעבור…

הופעות בחנאל'ה בירושלים לבד ובהתארחות בהופעות של אחרים, השתתפות בתכנית "סינטיסייזר" שההופעה שהיא ביצעה שם עדיין מהדהדת בי. לשמוע אותה פתאום עם הרכב – תוספת של תופים וגיטרה שמוסיפה למוזיקה שלה נפח חדש ומעצימה אותה.

יש קסם באלבום שלה שנמצא בבנדקאמפ. בהקלטה מינימליסטית ובסאונד מאוד חורפי ובתמר לבד על כל זה. אבל לשמוע אותה עם להקה זה לוקח אותה זה למקום אחר. אני כל כמה זמן חוזרת לביצוע שלה מהסשן שהקליטו אותה במהלך התכנית הזו, "ליפול כמו עלה".

אף פעם לא שמעתי את תמר ככה. וזה כל כך יפה להיות נוכח לזה.

ועכשיו, בתקופה האחרונה בה היא מקליטה את האלבום שלה… אני עוקבת אחר זה בשקיקה ובהתרגשות גדולה. זה אחד האלבומים שאני הכי מחכה להם שייצאו.

tamar
איור: נמרוד פרידמן

   היו לי כל מיני מחשבות סביב ההופעה של תמר במזקקה כשראיתי את פרסום האיוונט. מופע סולו ופעם ראשונה שהיא מופיעה שם.

הרגשתי שמצד אחד זה משהו שהיה צריך לקרות ועכשיו עם המקום של תמר וההתפתחות שלה בתור אמנית זה הזמן הנכון, ומצד שני – שאלתי את עצמי האם זה המקום הנכון עבורה?

הרגשתי קצת דיסוננס בין המקום לבינה. שהמזקקה מקום שלא מתחבר לי אל תמר. משהו בחיספוס אולי של המקום, והעדינות של תמר…

אבל התבדיתי.

כשהתחיל להגיע הקהל פתאום ראיתי את הקסם שבדיסוננס הזה ואיך הכל מתחבר ולמה בעצם בחרתי להפריד. שכחתי כשמדובר בירושלים? זה הרי חלק מהייחוד של העיר הזו. כל הקצוות מתחברים בסוף.

פשוט אף פעם, ואני מודה, לא ראיתי כל כך הרבה חובשי כיפה מצטופפים ברחבה של המזקקה.

בתפיסה שלי חשבתי לעצמי שאולי זה לא קהל היעד.

וזה היה רגע מאוד יפה לראות ששמחתי שנחשפתי אליו. שום דבר לא משנה כשהמוזיקה מדברת.

הגיעו לא מעט אנשים, עד שהזדקקנו להוסיף עוד שתי שורות כיסאות מאחור כדי שיהיו עוד מקומות לשבת.

הגיע קהל שמכיר את תמר מכל מיני מקומות שונים בחיים.

על הבמה היו מונחים נרות, ואור חמים עטף את החלל. היה נעים להיכנס ככה להופעה.

בשמלה שחורה, תמר נכנסת לבמה. משהו ברגע הזה, בכניסה לבמה מלאת הנרות, גרם לי לחשוב כמה אצילית ועוצמתית היא.

אנשים היו מאוד שקועים וקשובים לה. אחת נשענה על הקיר ועצמה עיניים, ואחד טמן את פניו בידיו מתנדנד עם תמר והמוזיקה, ולרגעים היה נדמה שהוא מתפלל.

תמר זמרת גדולה, ואמיתית, וכנה, ועדינה.

הצורה שבה היא כותבת, ומתבטאת, ומתייחסת – אין דבר שדומה לה.

יש בה משהו על זמני, איך שהיא שרה שירי משוררים גדולים. רחל, לאה גולדברג…

"זה שיר שכתב פנחס שדה. זה שיר עם המון המון תשומת לב לרגע מאוד מאוד קטן" תמר אומרת לפני שהיא מבצעת את "ליפול כמו עלה", ורק המשפט הזה תפס אותי ולא עזב אותי משם.

זה משהו שמאוד נכון כלפי כל היצירה שלה. תשומת הלב הזו.

ובעוצמה שקטה היא מכניסה אנשים פנימה לראות ביחד איתה את הנקודות הקטנות האלו מהעיניים שלה.

בכניסה להופעה, בקופות, חולקו תמונות עם מילות השיר "שמחה", שהוא שיר חדש שתמר הוציאה ממש בימים האחרונים. עם מגנט מצורף אליהם מאחור.

היא ביצעה את השיר בהופעה, ושמחתי שיש לי את המילים להחזיק ביד כדי שאוכל להתעכב על כל מילה.

והוא הולך כך:

כְּשֶׁיָּצָאתִי לְטַיֵּל

שָׁמַעְתִּי בְּתוֹכִי אֶת הַשִּׂמְחָה

הִיא הָיְתָה קְטַנְטֹנֶת וְלֹא הִפְסִיקָה

לְקַפֵּץ וְלָרוּץ

צְחוֹקָהּ הָיָה דַּק וּמִתְגַּלְגֵּל

אָמַרְתִּי לָהּ מִלִּים טוֹבוֹת

שֶׁהִיא בְּרוּכָה, שֶׁהִיא אֲהוּבָה,

רְצוּיָה וּמֻזְמֶנֶת

שִׂמְחָה הִיא דָּבָר שָׁקֵט מְאֹד

שִׂמְחָה הִיא דָּבָר עָדִין

אביתר בנאי כותב בשירו "שיר טיול" – "חבל שלשקט אין קהל".

לאורך כל ההופעה של תמר הקהל הקשיב לשקט, שהוא פרספקטיבה שלמה של חיים שעוברת דרכה, וזה היה רגע מדהים.

הרגשתי שיצאתי מההופעה הזו טעונה. שמחה יותר. שלווה יותר ומחוייכת יותר.

(תודה תמר)

לעמוד הפייסבוק של תמר

לביצוע "ליפול כמו עלה" מתוך Synthesizer – תכנית האקסלרטור למוזיקאים:

לביצוע השיר "שמחה":