עדי שחם וקיקי מלינקי / 8.3.19 / השוק הישן – עפולה / מאת: גבריאלה חזון

משהו טוב קורה בעפולה, וזו סיבה מספיק טובה לעלות על האוטובוס ולנסוע אליה.
אני מתחילה לספור את מספר הביקורים שלי בעיר הזו, והם עולים (כבר הביקור השלישי שלי בעיר), וזה דבר מאוד משמח. לחזור למקום בנסיבות משמחות שהמוזיקה מעורבת בהן. יוצרת רגע מיוחד במרחב ששובר לי את גבולות המוכר, שרק לפני מספר ביקורים הרגיש זר, והיום מרגיש כבר בית. מה ששינוי של מקום וזמן יכולים לעשות למוזיקה ואיך שהיא נשמעת ברגע שקצת מתרחקים.

קיבלתי הזמנה נוספת מהחבר'ה של תנועת תרבות (שגם עזרו לי עם הנסיעה, והמון תודה על זה). הופעות יום שישי בצהריים בשוק הישן בסימן יום האישה. הופיעו עדי שחם וקיקי מלינקי (יסמין רביב).

אין לי סנטימנטליות גדולה ליום האישה. אני חושבת שזה יום שלא כל כך התייחסתי אליו עד היום, ועדיין אין לי דיעה ברורה מה היום הזה מעביר בי. לצערי קורים דברים נוראיים ומתישים בחיים שאירועים כאלו מקבלים תוקף ואני שמחה שהעברתי את היום הזה בחברה שכזאת. זה נתן לי הרבה כוח עם התמודדויות שונות שאני עוברת.

הגעתי בדיוק בזמן להופעה של עדי שחם. הופיעה לצידה סיוון (צוף) דהן בדואו עמוס מקלדות ואווירת אייטיז. השילוב בין שתיהן חזק והכוח של שתיהן מורגש על הבמה כשהן מופיעות.
עדי היא אחד השמות ששמעתי הכי הרבה בשנה האחרונה. היא הציפה את הפיד שלי, ובלטה בהמון דיונים מוזיקליים שהשתתפתי בהם, ומלבד האזנה לסינגל שלה "לרדת למחתרת" לא הספקתי לראות אותה עדיין בהופעה ולחקור את המוזיקה שלה. היא פשוט חלפה לי מעל הראש. אני חושבת שמירוב ששמעתי את השם שלה, זה הרגיש כאילו היא הייתה כאן כל הזמן הזה כשבעצם רק בשנה האחרונה היא פרצה החוצה עם החומרים שלה.

אני חושבת שאחת התחושות הראשוניות שחלפו בי כששמעתי את עדי, זו מידה מסויימת של פחד. לא מישהי שהייתי רוצה להתעסק איתה במיוחד… עדי דורשת מהקהל להתעמת ביחד איתה עם הטקסטים הנוקבים שלה. היא לא פוסחת על אף אחד, יורה לכל הכיוונים ויוצאת על כולם. מערכות יחסים של קנאה בין נשים לנשים, או בין גברים שחושבים שבת הזוג שלהם היא אמא שלהם.

עדי מגדירה את עצמה כיוצרת פמיניסטית, וגם כשהיא שרה את השיר "תנהל אותי" – היא יודעת שיש מי שיגיד לה אחרת ושהשיר הזה לא פמיניסטי במיוחד ולא מתקבל יפה – היא עושה בסופו של דבר מה שבראש שלה ויורקת את המילים שלה החוצה. לא נשארת חייבת.
האודם האדום, השפתיים הגדולות והערפדיות הנראות שעומדות לטרוף את המיקרופון וכל מי שרק ינסה להגיד לה איך היא צריכה להתנהל…

אחד הדברים שהכי בולטים אצל עדי זו ההגשה, היציאה לקרב.
המוזיקה שלה היא לא משהו שלא שמעתי שנעשה כבר – שימוש בסינטיסייזרים שלא יוצאים מגדר הרגיל. לא משהו שחדש לי במיוחד, אבל עוד לא שמעתי מישהי שרה ככה וצועקת כמוה.
עדי מדברת על כמה שיום האישה הוא יום מיותר ושלא היינו צריכים אותו. אני אומרת לעצמי הלוואי וזה היה כך, אחרת לא היינו כאן. המילים של עדי הן צעקת התעוררות חשובה שהעולם המעוות הזה צריך.

צילום: דוד פורטל

אחריה עולה יסמין רביב, קיקי מלינקי, מלווה בהרכב מלא. זאת תחושה נעימה ומוזרה לראות את הדבר הזה קורה לנגד עינייך – השלב בהגדרה העצמית שמוזיקה שהכרת בשלב הראשוני שלה עוברת לשלב הבא שלה.
את יסמין ראיתי כמעט לפני שנה בדאבל פיצ'ר במחסן7 בבאר שבע יחד עם ניר מהלמן.
היא הופיע שם לבד, עם האקורדיון והפסנתר. היא הייתה (ועדיין) שובת לב, וחשבתי לעצמי (ואני זוכרת שגם פלטתי בקול רם) – איזו טובה היא. היא לא צריכה שום דבר. ככה, כמו שהיא.

עם הזמן נוספו גם תופים איתם היא הייתה מסתובבת בהופעות, ושיתופי פעולה עם ניר מטרסו ודני הדר שעיצבו אותה מאוד. היא מצאה את עצמה בקרב נגנים שהיא מאמינה בהם, ועכשיו עומדים מאחוריה שלושה נגנים, חברי הלהקה שלה.

יש לי חיבה למוזיקת לואו-פיי. אני לא יודעת אם זו אובר-רומנטיקניות, זו פשוט הפעם הראשונה בה פגשת את המוזיקה הזו – פשוטה וחשופה בלי הרבה הפקה סביבה. וככה אתה זוכר אותה, מהשמיעה הראשונה כבר השירים מתנגנים בך ואתה מכיר הכל, בדיוק איזה שיר נמצא באיזה ריליס (וכבר יש חמישה מאחוריה). כל הקלטה היא עולם ומלואו, מושלמת כמו שהיא ולא צריך לגעת בה.
ידעתי שיסמין התחילה להופיע כבר עם הרכב, אבל עוד לא יצא לי לראות את הגילגול המחודש.
ובסדר, רומנטיקה בצד ומחשבות על ההווה – זה נשמע כמו המקום בו יסמין צריכה להיות. ואני שמחה בשבילה מאוד.
כל שיר נשמע הרבה יותר טוב. מכה בך בהפתעה, כי לא ידעת שזה יכול להיות להישמע ככה, וזה כל כך יפה.

אני מרגישה המון דמיון והזדהות עם יסמין בכל שיר שהיא שרה. אולי זה העיניים הגדולות שלה והצורה שבה היא פורטת על הגיטרה וקשה להסיר ממנה את המבט בהופעה. היא מדברת את המחשבות בצורה שנשמעת פשוטה, אבל כמה קשה וכמה מורכב באמת להגיד את זה. את כל המחשבות האלו. דברים אסורים שמקבלים מקום ונאמרים בכנות בצורה שהיא מדברת אותה. אני חושבת שאם הייתי עוברת את תקופת גיל ההתבגרות שלי עם המוזיקה של יסמין, הייתי עוברת את התקופה הזו הרבה יותר טוב.
המוזיקה של יסמין היא פסקול של פרק מאוד משמעותי בחיים.
מסוג המוזיקה שמעוררת בך הזדהות. להקשיב מתחת לשמיכה ולשמור אותה לעצמך. לשמור אותה בסוד.
אני חושבת שאם יסמין תעשה אי פעם פסקול לסרט, הוא יהיה אחד הפסקולים היפים והנוגעים שיש.

צילום: דוד פורטל

בסוף ההופעה ניגשתי ליסמין ואמרתי לה את זה. שאיזה יופי זה נשמע. שאני לא יודעת אם זה מביך מידי להיזכר, אבל שאני זוכרת את ההופעה שלה מהמחסן. ואיפה זה ואיפה מה שקורה עכשיו.
צחקנו והיא השיבה שזה היה כל כך מזמן, וזה היה צריך לקרות כבר, אבל העיקר שזה קורה.
אני לא חושבת שאני יכולה לדמיין את זה אחרת ואני שמחה שנכחתי ככה למוזיקה של יסמין – היא עברה את הדרך שהייתה צריכה לעבור בצורה המדוייקת, שאוספת סביבה קהל של מאזינים.


כשנגמרו ההופעות שוחחתי עם טל רווה, חבר להקת "נשמה" (שכבר הוזכרו כאן בבלוג) וחלק מהמארגנים של האירועים בעפולה שגם היה על עמדת התיקלוט. אמרתי שזה ממש מגניב שמוזיקאים מתל אביב מגיעים לעפולה ולא מפחדים מהנסיעה הזו. זה נראה גם שהם דיי נהנים, והופעה במקום אחר מרעננת אותם. מאפשרת להם גם להשתחרר ופשוט להינות מהמקום וממה שכבר קיים בו.
טל השיב שכבר התחילו פניות של אמנים להגיע ולהופיע בעפולה. זה מאוד שימח אותי שנוצרת במה חדשה, כי אני יודעת כמה אמנים מחפשים להשמיע את עצמם – ולצאת ולפגוש קהל חדש ואחר נותן המון, וזה מורגש.


החוויות שלי בעפולה נאספות ואני כבר לא יכולה לחכות להזדמנות הבאה להגיע אליה.
שבתי על עקבותי לתל אביב, מעכלת את היום ואת ההופעות היפות שנחשפתי אליהן, עד הפעם הבאה.

לבנדקאמפ של עדי שחם


לבנדקאמפ של קיקי מלינקי


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s