Spinster Sister / 22.2.19 / תדר תל אביב / מאת: מיכאל מרליס וגבריאלה חזון

מיכאל מרליס:

אתחיל עם וידוי. אני מאוהב אהבה אפלטונית וחסרת תקנה בכל מה ששרון קנטור עושה. התמכרתי בתחילת שנות 2000, כאשר גיליתי את סופרגרופ The Girls. כל כך התלהבתי מהאלבום הראשון שלהן, שהתחלתי לחקור את כל הפרויקטים של כל חברי הלהקה. כמובן שלא יכולתי לפספס את הצמד פוסט פולק פאנק אוונגרדי, אקסטרווגנזה בהתגלמותה, האחיות קנטור, סיסטר צ'יין וסיסטר סוואמפ, לא אחרות מאשר – "ספינסטר סיסטר". אחד הדיסקים הכי יקרים ללבי באוסף דיסקים הקטן שלי, הוא אי פי "באד דיל" של ספינסטר סיסטר. שרון קנטור שלחה לי אותו בדואר פעם, אחרי התכתבות במייספייס (רשת חברתית של מוזיקאיים שהייתה עוד לפני שצוקרברג עשה אותנו מכורים לפייסבוק). גם לאלבום "לאקי דריל" באוסף שלי יש סיפור לא פחות מעניין, רכשתי אותו מדנמרק, מבחור שמריץ לייבל  SOPA של סיסטר צ'יין ובראדר ג'ון.

מאז שהכרתי אותן אני מנסה לא לפספס אף סיבוב הופעות של ספינסטר סיסטר בארץ. לצערי, זה קורה לעיתים רחוקות. פעם אחרונה שהן הופיעו הייתה ב2016. אז הלכתי לראות אותן בחגיגות שנה ל"ריוט!".

לפני מספר חודשים פתאום הודיע לי פייסבוק על הופעה בארץ, ולא סתם הופעה, אלה הופעת השקה של אי פי חדש של ספינסטר סיסטר. בדרך כלל אני "מתעניין" ולא רץ לקבוע עובדות, לא הפעם…
מה שלא יהיה – אני הייתי חייב לראות אותן שוב, אז לחצתי על "הולך" והתחלתי לספור שבועות וימים.

בינתיים קרו מספר אירועים בחיי, נאלצתי לוותר על לא מעט בילוים והופעות. הפעם, לשמחתי היה לי מזל, וההופעה הנחשקת נפלה ביום שהתאים לי לצאת מהבית.

אני אוהב להגיע בימי שישי לתל אביב, כי גיליתי שיותר קל למצוא חניה ביום שישי. יש מספר תיאוריות המסבירות את התופעה, אבל זה נושא לבלוג אחר. אז אחרי שבקלות מצאתי חניה והזמנתי בירה בבר של בית רומנו, התחלתי לחפש את המקום של ההופעה… הסתובבתי לפחות 10 דקות, עד שנתקלתי בעמית איצקר והלכתי אחריו. אני לא מכיר את עמית באופן אישי, אבל ראיתי אותו בהרבה ההופעות, כולל גם הופעות של  ספינסטר סיסטר ודה גירלס. בנוסף, דרכו קיבלתי הודעה על האי פי החדש של ספינסטר סיסטר, כי הייתי בין תומכי ההדסטארט שלו לסרט "עצבני ומהיר: הסיפור של פאסט מיוזיק והפטיפון". כך שבשבילי עמית איצקר הוא חלק מהחוויה… ואכן הוא הוביל אותי לעולם קטן וצדדי שבו נערכה ההופעה. שמחתי שזה לא היה בחוץ, גם בגלל האינטימיות של החדר הקטן, וגם בגלל המזג אוויר חצי חורפי בחוץ.

לדעתי אפשר בקלות לכתוב פוסט שלם על כל אחת מהופעות חימום שהיו באותו ערב. דניאל סינאיסקי הפתיע עם פוסט פאנק אפל ואיכותי, הוא שר מספר שירים בעברית וברוסית. הרגשתי בהופעה שלו השפעה קלה של רוק סובייטי מחתרתי משנות ה80 וזה היה נהדר.
פר-אל ויליאמס פיצץ את החדר בפידבקים וסימפולים חייזריים משהו ושירים אורבנים שנעים בין רגאי להיפ-הופ, ואני נהנתי מכל רגע.
לקראת ההופעה של אחיות קנטור תפסתי מקום בשורה הראשונה, קצת אחרי החבורה של צלמים וצלמות.

מרגע ששרון ואלינור עלו להופיע הן מילאו את החדר באנרגיות מטורפות. אני חושב שכבר אחרי השיר הראשון צרחתי, שרקתי ושברתי את כפות הידיים שלי מרוב התלהבות. קשה לי לתאר את התחושות. ספינסטר סיסטר יצרו תערובת של גיטרה רועשת עם מגוון רחב של תדרי הקול עם מלא הומור וכיף. קראתי את התגובה של שרון בקבוצת הפייסבוק "פי 1000 יותר וידויים של אינדי", והיא גרמה לי להתרגש עוד יותר. למרות שהיא לא הרגישה טוב, וגם לא היו מספיק חזרות, לי אישית הייתה תחושה שגם היא וגם אלינור נהנו מלא מכל מה שהן עשו על הבמה וזאת הייתה הופעה היסטרית. הן יודעות לבצע. סיסטר צ'יין היא פרפורמרית אדירה, כשאני תופס את מבטה אני מרגיש שהיא שרה רק לי אישית. גם אי אפשר שלא לשים לב לתנועות משונות שלה ההופכות כל שיר להצגה של אמנות אוונגרדית. בשיר האחרון היא אפילו ירדה מהבמה אל תוך הקהל, ואף על פי שהייתה לי הרגשה שכבר אין יותר מקום בחדר, אלינור הצליחה ליצור סביבה חלל ריק, סוג של שדה מגנטי מחשמל…
במהלך ההופעה התארחו על הבמה איתן רדושנסקי וחגי פרשטמן ונתנו בראש עם שני שירי רוק מפוצצים.

שיא של הערב בשבילי היה ביצוע של The Way You Move. אולי בגלל שזה שיר קליט או אולי בגלל שזה השיר הראשון של ספינסטר סיסטר ששמעתי לפני כ15 שנה, ואולי בגלל ששרון בחרה בו להדרן… שיר עם אקורדים פשוטים, מילים ללא יומרה, וביצוע שכולו פשוט כיף מזוקק.

אחרי ההופעה המרגשת נשארתי לכמה דקות להודות לסיסטר צ'יין וסיסטר סוואמפ על הערב המושלם, ופגשתי את ג'ון היגינס, מדאו של סיסטר צ'יין ובראדר ג'ון. החלפתי איתו מספר מילים, אני הבאתי את הערכתי לאמנות שהם מייצרים, וג'ון סיפר לי על הקלטות של האי פי Take Cover ומקור של קולות רקע בקאבר להיי של פיקסיז. ממש לפני שהלכתי פגשתי את גבריאלה וסיכמנו שחייבים לתעד את הערב הזה בחפרפרת…
נסעתי הביתה באופוריה טוטאלית.  הקשבתי כל הדרך להופעה של ספינסטר סיסטר מיוטיוב, כדי למשוך עוד טיפה את ההנאה של הערב המיוחד הזה.

איור: נמרוד פרידמן

——————————————————

גבריאלה חזון:

קצת עליי: כאחת שגדלה ב"אוגנדה" ז"ל בירושלים, אני לא יכולה להסביר את הריגוש שההופעה הזו בתדר העלתה בי. זה מדהים מה הופעות קטנות יכולות לעורר בך. הן עולם ומלואו. הן הסיפור שחייב להיכתב.
תחושה שחזרתי לנקודה בה הכל התחיל. לגיל 14. לחשיפה הראשונה שלי לעולם הזה – למאורות האינדי המעופשות והמלוכלכות. לערבי האוונגרד והנויז. לערבי ההופעות בבית פיתקית.

בשביל ילדה בת 14 לגדול ככה – זה לא ברור בכלל איך זה בכלל קרה. בעיקר הרבה תמימות ופליאה וצמא. אני מסתכלת על עצמי היום, 10 שנים קדימה, ולא מאמינה שככה הכל התחיל. שעשור מהחיים שלי הדבר הזה מלווה אותי ולא עוצר. ואני ממשיכה לחפש את זה במקומות הקטנים, וממשיכה להתרגש מכל התכנסות כזאת כמו שהתרגשתי אז. בסביבה הכל כך מצומצמת של אנשים הנדחקים בחלל קטן כדי להקשיב באמת לאנשים שהם מעריכים.

אל ההופעה הזו התכוננתי מבעוד מועד. כשראיתי את האיוונט, הרגשתי שאני חייבת ללכת ושזאת הופעה שאסור לי לפספס. סיפרתי לכל חבריי, מכריי וקרוביי והתארגנו ללכת להופעה יחד.
זה יישמע גדול, אבל עבורי – כל אותם האנשים המעורבים בערב הזה הם אנשים שמשמעותיים לי מאוד ושעיצבו את הטעם המוזיקלי שלי עד היום. אפשר להגיד שהם גיבורי תרבות בשבילי, וזה לא יישמע לי מפוצץ מידי או מופרך. זאת עובדה. אלו אנשים שעובדים נון-סטופ בתוך הסצנה הקטנה הזאת שמתקיימת כאן לאורך כמה עשורים. ממשיכים מהרכב להרכב, מחליפים שמות, ולא מפסיקים לנגן. והכל רק לשם עשיית המוזיקה.
לגדול לתוך זה, זה לא פחות ממדהים.

אני חושבת שהפעם האחרונה בה ראיתי את שרון קנטור, זה כשראיתי אותה מתרוצצת מבמה לבמה בפסטיבל "אלטרנדיב" בפרדס חנה אותו היא הקימה (שגם הוזכר בבלוג פעמים מספר, וסקירה אודותיו תגיע בהמשך, מבטיחה).
זו הייתה הפעם הראשונה בה יצא לנו לדבר באמת.

יש משהו בלראות אדם בכמה עשורים מעלייך, שגדל והתברגן והביא ילדים לעולם והחיים לקחו אותו לכל מיני מקומות שונים ומשונים – שלא משנה מה יהיה, הרוקנרול לא הלך בו לאיבוד. הרוקנרול תמיד מנצח. זה יותר חזק ממך.

אני חושבת שבשבילי זו נקודה מאוד מעניינת להסתכל עליה. אני לא יודע לאן החיים יקחו אותי, אבל אני יודעת דבר אחד – שההתמכרות הזאת כנראה תמשיך איתי הרבה שנים. ושזה אפשרי. ושאפשר לשלב את האהבות המשוגעות האלו עם החיים הלא צפויים האלו.
לראות אנשים שהם אנשי משפחה וממשיכים לחיות את זה, לעשות את זה בשביל עצמם, אני חושב שזה דבר שמאוד מעורר השראה. לפחות בי.
קנטור אישה מופלאה שעושה דברים נהדרים ומשלבת בכל דבר שהיא עושה את האלטרנטיביות.


כשראיתי שההופעה תתקיים בתדר, אני מודה שקצת חששתי.
יצא לי להיות בתדר מספר פעמים, אבל לא ליפול על הופעה. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי. פחדתי שזה יתקיים בחוץ ושאף אחד לא יקשיב. זה יכל להיות נורא אם זה היה בחוץ. לא כל כך הבנתי איך זה יעבוד והתפללתי מאוד שלא אתאכזב.
בכניסתי לבית רומנו, התפלאתי לגלות חלל קטן וצדדי. לא זכרתי אותו מהביקורים הקודמים שלי. לאחר שיחה עם חברה, הבנתי שזו הפעם הראשונה בה מתבצעת הופעה בחלל הזה.

זה היה מושלם ולא יכולתי לבקש מקום יותר טוב מזה. הרגשתי בבית.
ההתאגדות מחוץ לאולם הייתה מרשימה – זה הרגיש כמו פגישת מחזור של חברים מהעבר. כמו אירוע חגיגי. כולם היו שם.הייתה לי תחושה טובה בגוף. שזה מקום שטוב לי להיות בו, בחברת אנשים שאני אוהבת.
הרגשתי הכי צעירה שם. אני לא יודעת אם זה נכון, אבל מבט חטוף על הקהל דיי הוכיח לי את זה.
זאת הופעה שנועדה לקבוצה מסויימת של אנשים מדור מאוד ספציפי. לפחות בשני עשורים מעליי.

הגעתי בדיוק לשיר האחרון של דניאל סינאיסקי שהפתיע אותי מאוד בכמה אפל הוא.
לא הכרתי אותו, אבל זה הרגיש כל כך נכון וכל כך מתאים בשיבוץ בליינאפ כמופע חימום לערב שכזה. אין לי ספק בכלל שהושקעה המון מחשבה בשיבוץ האומנים שחיממו את ההופעה. לצערי לא זכיתי לשמוע ממנו מספיק, אבל זה שם שאני בהחלט הולכת לחפש ובתקווה לתפוס שוב בעתיד. ההגשה שלו הייתה מרשימה, מיוחדת ומהפנטת.

אחריו הופיע פר-אל עם גוטה (יובל גוטמן, או מלך הגרוב אם תרצו) על התופים ועם הגיטריסטית שחר יהלום.
כמה רגעים לפני ההופעה הזו, בעודי יושבת עם חברים באוגנדה לפני צאתנו לתדר, פגשתי את גוטה שתיאר את ההופעה הזאת כהופעה הכי מוזרה ומצחיקה שהייתה לו מזה הרבה זמן. משהו בין רגאיי בשילוב של מיליון סגנונות אחרים. זה לא באמת הצליח לתאר את מה שראינו, ואני לא בטוחה שאפשר בכלל להכניס את זה תחת סגנון מסויים.
עברתי הכנה קצרה לפני ההופעה, ועדיין לא יכולתי לצפות את מה שאראה.
פר-אל גאון בעיניי וכל סימפול שלו שובר לי את השכל.
מה שזה לא היה, זה איתגר אותי לטובה ומסוג הדברים שאני אוהבת מאוד להיחשף אליהם.

ואז, האחיות קנטור עלו סוף סוף.שחיתי בזרם האנשים הצפופים, מפלסת את דרכי קדימה כדי לחזות בפלא לצד שורת הצלמים שתיעדה בעבודת קודש את ההופעה החשובה הזו.
היה מדהים לראות את כמות האהבה שהקהל נתן להן.

במהלך ההופעה שרון דיברה על זה שזה לא מובן מאליו בכלל שכולנו פה, ושבואו נגיד שהתדר הוא לא בדיוק בית האינדי, אבל הנה – אנחנו פה. ההערה הזאת מאוד הצחיקה אותי. לא משנה כמה אנחנו נהיה ציניים, המציאות מנצחת. אנחנו פה, ועדיין – נמצאים בתחתית של התחתית וצוחקים על כל האבסורד הזה ביחד. .
אין מילים שיתארו כמה אלינור פרפורמרית מדהימה. היא הוציאה על הבמה ועל הקהל את כל האש שלה, והקהל הגיב אליה בחזרה. שיתוף הפעולה של שתיהן מלמד על אהבה אמיתית.

לבמה הצטרפו איתן רדושנסקי וחגי פרשטמן.
היה תענוג לראות אותם מנגנים יחד. חבורה נהדרת שלא רואים עליה את השנים. בסדר, קצת יותר מבוגרים, אבל מנסרים ושוברים את הגיטרות עם כזאת תשוקה כמו שלא ראיתי אף אמן עושה בחיים.

איזה כיף לראות את זה. אנשים ששנים מנגנים ביחד ומנצלים את ההזדמנות הזאת לנגן עוד ועוד.
כשאיתן ירד מהבמה, ראיתי אותו מסתכל על שרון ואלינור עם חיוך בעיניים ועל השפתיים.
אין ספק שהרבה אנשים היו מאושרים בערב הזה. כיף לראות אנשים שמחים, במיוחד כשהם צופים בחברים שלהם ככה ברגע חד פעמי שכזה.

הערב נגמר בסיום מהמם – כשאלינור יצאה מהבמה אל הקהל ונשכבה על הרצפה כשכל הקהל סביבה. בטוטאליות כזאת שמשכרת אותך.
זה היה רגע השיא מבחינתי.


כשהערב נגמר, הרגשתי שאני חייבת לדבר עם אנשים על ההופעה הזו. הייתי מלאה באדרנלין. שמה שראיתי היה כל כך מיוחד, שאני חייבת לפרק את החוויה הזו עם עוד מישהו.
חזרתי הביתה ופתחתי את הפייסבוק וחיפשתי מי מקרב חבריי היה שם כדי לפטפט על זה קצת.
התפתחה ביני לבין שרון שיחה, ושאלתי אותה – איך היה לה? סיקרן אותי מאוד להרגיש את זה ממנה. הכי אמיתי שאפשר, כי אני בטוחה שמה שאנחנו הרגשנו עבר דרכה לא פחות מאיתנו, ואולי אף יותר.

וכך היא הגיבה:
"המון דברים. אני חולה כבר שבוע. למעשה מאתמול אין לי קול בכלל, אני בדממה מוחלטת, אז במהלך ההופעה לקיתי בסתימות של מצוננים. לא שמעתי טוב, למשל. לא בגלל הסאונד, בגלל האוזניים. חוץ מזה – התרגשתי. מאוד. היה פער בין ההכנה הנפשית לערב הזה – קבענו אותו ממש מזמן, בחרתי בפינצטה את שאר ההרכבים ואת הלוקיישן וכו' – לבין רמת ההכנה הפיזית. כלומר, פי 8 חזרות היו עוזרות לי להרגיש יותר טוב, אבל היעדרן היה גם כן חלק ממה שהיה באמת הערב הזה: נסיון שלנו להיות מה שאנחנו או מה שהיינו בשעה שהחיים כל כך שונים ממה שהם היו כשהיינו עמוק בתוך ההרכב הזה. חוץ מזה אחותי תמיד מדהימה אותי. באמת. כל פעם מחדש. לא משנה מה אני יודעת עליה, זה תמיד מכפיל ומשלש את עצמו. הופתעתי מהקהל: מהכמות, מהאהבה, מהציפיה, מסוג התגובות (כמו שלך) – שרובן ביטאו משהו דומה. המסיבה הספונטנית הקטנה למחצה שהיתה אחר כך, שהתרוממה לגבהים בלתי צפויים, היתה נגזרת של אותה התחושה, שאני מקווה שלא אלקה בפומפוזיות בנסיון לתאר אותה, כי היא בדיוק הפוכה לפומפוזיות: אנשים רוצים לחיות. מה זה לחיות? לשמוע שיר טוב, להיות בחדר בגודל סביר עם אנשים סבירים, להביע רגשות כנים… נו, מסתבך לי, כצפוי. תזכירי לי להיות הבנאדם שאומר: "היה לי אחלה" בפעם הבאה, סבבה? באמת היה אחלה."

איך שאני לוקחת את המילים של שרון – אנשים מגיבים לפשטות ואמת. זה מה שנוגע בהם.וזה היה הכי אמיתי ולא מתיימר לעשות רומנטיזציה לשום דבר.
הערב הזה החזיר לי כל כך הרבה אמת שהייתה חסרה לי במוזיקה.
ועל זה אני אסירת תודה.

הבנדקאמפ של ספינסטר סיסטר


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s