חיל פושטקים / 25.1.19 / פאב הפצמ״ר בקיבוץ כרם שלום / מאת: גבריאלה חזון

המסע לכרם שלום מתחיל כבר כשבוע וחצי לפני האירוע. לדואר הנכנס של "חפרפרת" מתקבלת הודעה מארי בונה, סולן להקת "חיל פושטקים", שמזמין אותנו להגיע לסקר את האירוע בפאב הפצמ"ר (=פאב ציוני מול רפיח). ארי מגדיר את האירוע כ"מיזם הזוי". כמה הזוי? כנראה שקשה לכמת וצריך להיות שם כדי להבין. רק בסוף ההופעה, כשהערב נגמר ואנחנו מתיישבים בחוץ על ספסלי הקיבוץ להרגע קצת אחרי רצף ההופעות הזה שחווינו עד לפני רגע, הבנתי כמה הזוי זה היה. ערב לא מצופה בעליל. בדמיון שלי לא יכולתי להעלות את רצף ההתרחשויות (שהלכו ונהיו הזויות יותר ככל שהלילה הזה התקדם ועד שהכל נגמר).

בעודי מנסה להבין איך מגיעים לשם (ויותר חשוב, איך לעזאזל יוצאים) ארי מציע לי להצטרף אליו לנסיעה מתל אביב. להשתמש בהם, יותר נכון. אני נענית להצעה. זה יכול להיות נחמד, אני חושבת לעצמי, ועשוי להקל על הדרך. אני אוהבת נסיעות משותפות, וזו הזדמנות טובה לחוות את האירוע הזה לעומק – מהצד של הלהקות. זה הופך את כל האירוע לרובד אחר לגמרי. להבין את הסיפור שלהם, מה מביא להקה של חבורת אנשים בגיל ה-40 פלוס לעשות פאנק במקום שאין לך מושג מי ביקר בו לאחרונה. כיף להיות טרמפיסטית בנסיעה כזו.

יום לפני האירוע ארי ואני מנהלים שיחת היכרות בטלפון. לא ידעתי מה יהיה אופי השיחה, חשבתי שהיא תהיה קצרה, בעיקר שלום מנומס להכיר קצת אחד את השניה או לסגור פרטים יבשים – אבל בבת אחת אנחנו נכנסים לשיחת עומק. ארי משתף אותי בהתמכרות סביב המוזיקה והנדודים שתקפו אותו. החיידק שהוא נדבק בו. להגיע למקומות שכוחי אל, לנגן בהם, לראות בהם הופעות.ככה חווים דברים. העולם פחות מעניין, כשיש כל כך הרבה דברים שקרובים אלינו וקורים תחתינו. אנחנו צריכים להיות שם כדי שזה יקרה.

כשארי מדבר אני מרגישה שמי שמדבר איתי זו בעצם אני בגוף של אדם אחר. הרבה דימיון יש בינו לביני, כל אחד והסחף שלו ולאן שהשיגעון הזה לקח אותו. זה רק חיזק לי את התחושה כמה אני רוצה להצטרף לנסיעה הזו.

אחרי נסיעה לא פשוטה מירושלים לתל אביב בערב עמוס וכמעט בלתי אפשרי, ארי אוסף אותי מתחנת הרכבת. אני פוגשת ברכב עמוס הציוד את אביטל, מתופף הלהקה. איש שמח וטוב לב עם אנרגיות של טיל. אנחנו מתחילים לפטפט ושוכחים שהכרנו רק לפני רגע. הרגשתי קבלת פנים מאוד חמה בתוך הרכב כשנכנסתי. כאילו חבורת פיראטים חטפה אותי ואנחנו שטים ביחד בספינה חדורי מטרה לכבוש את היעד הבא.

השיחה ביני לבין אביטל קולחת. אנחנו מדברים הרבה על פאנק, על העבר ועל ההווה.
אביטל מספר לי קצת על הלהקה שלהם, על השינויים שהיא עברה, החלפת הגיטריסט, ועל הבחירה לקחת את הלהקה ברצינות ולעוף איתה כמה גבוה כמה שרק אפשר.

ארי ואביטל חדורי מוטיבציה. אני חושבת על ארי, שעבורו הנסיעה הזו לכרם שלום היא חתיכת נסיעה – מצפון לדרום – ומדובר על שעות של שהייה על הכביש, אבל לא שומעת שום תלונה. רק רצון להשמיע את המוזיקה שלו כבר במקום בו הוא הולך להופיע.
שעה וחצי נסיעה עוברות כליל. הגענו. אנחנו מגיעים אל הפאב, מתחילים במלאכת פריקת הציוד.

מודה שלא ידעתי מה לצפות, אבל הופתעתי מאוד מההגברה שהייתה במקום. כל האירוע נעשה בצורה הכי  שאפשר DIY אבל הייתה תפוקה מאוד טובה ומעבר למצופה.

אני לא בטוחה כמה פעמים בחיים יצא לי לחוות באלאנס של להקה ששמתי בו את מלא תשומת הלב. זו הייתה חוויה מעניינת לשבת בצד, ולראות את הלהקות שכל אחת מהן הייתה חדשה לי ולא שמעתי מעולם, איך הן מתכוננות לפני ההופעה ולטעום קצת מהסגנון שלהן.

ראשונים הופיעו Bebes. להקה חדשה שעברה בעצמה גלגול של כמה הרכבים קודמים לפני שהתעצבה להרכב הנוכחי. זו הייתה הופעת פתיחה מצויינת שעזרה לאסוף את הקהל. אני מודה שלקח לי זמן להיכנס לאווירה של הערב. אולי בגלל המקום שהיה לי חדש, והרגשתי שאני עוד מתאקלמת. בכל זאת, כרם שלום זה מקום שלא ביקרתי בו מעולם. אז לא כל כך התרכזתי בהופעה, כמו בכל המסביב לה, לצערי. לאט לאט נכנסו אנשים לאולם. האנשים היו נראים קשובים מאוד למוזיקה שזה עתה פגשו. רוב הקהל, שבנוי מהקהל מקומי של הקיבוץ, לא הכיר כלל את הלהקות. כמוני. פשוט הגיע לפאב של הקיבוץ כי קורה משהו וכולם יוצאים מהבתים לשבת לבירה. הערב היה חינמי, ומי שבא בא.

Bebes ביצעו קאבר ל ״תחתונים וגופיות״, והקהל היה נראה נלהב מאוד שסוף סוף יש שיר שהם מכירים. זה גרם לי לחשוב הרבה על ביצוע של קאברים בהופעות חיות. מצד אחד, לא מעניין אותי לשמוע להקה מבצעת קאברים – אני רוצה להקשיב לחומרים המקוריים שיש ללהקה להשמיע לי. אבל בהופעה הזו, זו הייתה בחירה חכמה. לקרוא את הקהל, ולחבר אותו למשהו שהוא עשוי להכיר, ומשם לגלוש למשהו חדש. לבנות אמון מול האנשים שמולך שרגילים למשהו מסויים. שלא מכירים פאנק.

Pufferfish עלו מיד אחריהם. איך שהלהקה עלתה לבמה הרגשתי את ההבדלים בין להקה שמגיעה מתל אביב, ללהקה שמגיעה מכל מקום אחר בארץ. אולי זה הלבוש, האווירה שאיתה הם באים למקום שצועקת לי ״תל אביב הגיעה״. בבת אחת הם התפוצצו על הבמה וסחפו את חבורת החיילים שהייתה שם בקהל.

היחיד שזיהיתי מהלהקה היה יהלי, מלהקת ״הפסוליה של דייזי״ – ואני חייבת להודות: שאני לא אוהבת את הלהקה הזו. בכלל. אבל שמתי את כל המחשבות בצד, והייתי סקרנית איזה סגנון הלהקה הזו תנגן. איך יהלי יהיה איתם. יהלי סקסופוניסט מוכשר, ושד רציני. הוא נגן מעולה ואי אפשר לקחת את זה ממנו. אהבתי לראות אותו בהרכב הנוכחי.

Pufferfish שילבו לא מעט סגנונות בשירים שלהם, והיה קשה לעקוב לאן הם לוקחים אותנו עכשיו. רגע אחד שיר פאנק, ורגע אחר שיר בסגנון ערבי בשילוב של פאנק-מטאל וגרוניות מטורפת של הסולן אייל טאפש. אני יכולה לדמיין את הלהקה הזו מנגנת בפסטיבל במדבר, מופע צהריים, כשהאנרגיות גבוהות ועושות שם קראחנה גדולה כשאבק מתפזר לכל עבר מירוב רקיעות הרגליים של הקהל. קשה שלא להיסחף אחריהם. להקה שיודעת להופיע, מתחילה גבוה ולא מפחדת להאיץ.

איור: נמרוד פרידמן

אחרונים חביבים הופיעו ״חיל פושטקים״. לשמוע אותם בבלאנס הייתה בעצם הפעם הראשונה ששמעתי אותם, והזדמנות לגבש דיעה על המוזיקה שלהם.

רגע לפני ההופעה אביטל מפקיד בידיי את תפקיד האחראית על הסאונד ובמידה וצריך לעשות שינויים – לסמן לו מהקהל. קצת נלחצתי מהאחריות, אבל מה לא עושים בשביל הלהקה? פעם ראשונה הרגשתי כמה האוזניים שלי עובדות, מנתחות את הצליל שנכנס אליהן. אם צריך להגביר, להנמיך, אם לא שומעים מספיק את השירה. אני מודה לאביטל על ההזדמנות הזו והאמון שהוא נתן בי לבצע את המשימה הזו.

אפשר להגיד הרבה דברים על ״חיל פושטקים״. שאולי זה קצת מגוחך ופתטי להקים להקה בגיל 40, כפיתרון למשבר הגיל. מי שהגה את הרעיון היה מיכאל פן. שהתחיל ללמוד לנגן על גיטרת בס בגיל 40 והחליט להקים להקה. וכמאמר הקלישאה – אין לדבר הזה גיל. פתאום קם אדם בבוקר ומחליט כי מה שהוא רוצה לעשות בחיים זה להקים להקת פאנק. והוא עושה את זה בצורה שלא נופלת מהרבה להקות.

יש משהו אחר, בלהקים להקה בשלב כזה של החיים. אולי זה מצבור החוויות לאורך השנים שאנשים הספיקו לצבור. אני חושבת שיש לאנשים הרבה מה לקחת מהפושטקים האלו, שלא רואים בעיניים ולא מפחדים להגחיך את עצמם מול קהל. זה מוערך בעיניי.

בהופעה, היו לא מעט בדיחות על עצמם שארי שיתף עם הקהל שרוב רובו היה בנוי מחיילים וחבר׳ה בשנת שירות.
״בני כמה אתם? 21? אנחנו בני 40 פלוס מקריחים עם כרס״.
כשארי אמר את זה, לא יכולתי שלא לחשוב על עמיר לב בשירו ״כחול וירוק״ בו הוא שר ״את תאהבי אותי תמיד גם אם תהיה לי כרס״.
אני מעריכה הומור עצמי. חושבת שזה בריא, וחסר פחד להכיר בעובדות שמדברות מבעד עצמן. הדבר הזה מאפיין הרבה דברים ביצירה של פושטקים. התייחסות מאוד מדויקת לדיקציה, לשירה של ארי – שתהיה ברורה. שיבינו את הטקסטים הנוקבים וכל מילה, תוך שהם לא חוסכים לעשות בלאגן ורעש כראוי לפאנק.


״בני כמה אתם? 21? אנחנו בני 40 פלוס מקריחים עם כרס״.
כשארי אמר את זה, לא יכולתי שלא לחשוב על עמיר לב בשירו ״כחול וירוק״ בו הוא שר ״את תאהבי אותי תמיד גם אם תהיה לי כרס״.
אני מעריכה הומור עצמי. חושבת שזה בריא, וחסר פחד להכיר בעובדות שמדברות מבעד עצמן. הדבר הזה מאפיין הרבה דברים ביצירה של פושטקים. התייחסות מאוד מדויקת לדיקציה, לשירה של ארי – שתהיה ברורה. שיבינו את הטקסטים הנוקבים וכל מילה, תוך שהם לא חוסכים לעשות בלאגן ורעש כראוי לפאנק.

יש בהם משהו אולדסקול. הם לא מיושנים, פשוט עושים את זה בדרך שונה מזו שיצא לי להיתקל בה בשנתיים האחרונות בהן התחלתי יותר להאזין לפאנק ולהתעניין בלהקות חדשות, שרובן מכילות נגנים בגילאי ה20-30. גישה מסויימת למוזיקה שיוצא לי פחות להיתקל בה.

אני מרגישה שיש אפיון שחוזר על עצמו לסגנון הפאנק אותו עושות להקות היום. יש הרבה קווים משותפים שחופפים לא מעט להקות פאנק שהתחילו לפעול בשנתיים האחרונות (ממה שיצא לי לשמוע, בכל אופן). וזה לא עניין של טוב ורע, זה פשוט מצב.

אפשר לא להסכים עם זה, אבל זה משהו שאני מרגישה והרבה זמן היה לי קשה לשים עליו את האצבע. פחות מבינה את המילים בשירים בהופעות אלא את האווירה הכללית הרועשת. שהיא מדהימה, אבל תשומת לב למילים חסרה לי. ופושטקים, עם הצבע המיוחד שלהם, גרמו לי להבין יותר את המחשבות שלי סביב הדבר הזה.

במהלך ההופעה, ארי משתטח על הרצפה. מתגלגל על השטיח. עושה שטויות. משתגע. והקהל מקבל את זה באהבה, וביחד איתו, ולא מסתכל על זה מוזר. זה כיף לראות אמן שלא מפחד לעשות שטויות בהופעה.

לשיר הסיום של ההופעה, שסוגר את הערב, הלהקה מבצעת את השיר ״קישטה קישטה משטרה״.
בשבילי, זה היה הרגע הכי פאנק בערב. לגרום לחבורת חיילים לקפוץ ולצעוק ביחד איתם את השורה הזו. מהצד הסיטואציה הייתה נראית אבסורדית לגמרי. הם בכלל מבינים מה הם שרים?

קשה לצפות איזה קהל תקבל בהופעה, והסיטואציה הזו הייתה מושלמת. לא האמנתי שזה קורה ואני אזכור את הרגע הזה להמון זמן כאחד הרגעים הכי גאונים שיצא לי להיקלע אליהם. לא הפסקתי לצחוק מהסיטוציה הזו.

כשההופעה נגמרה, ויצאנו החוצה לנשום אוויר, התיישבנו הלהקה וליאור – מי שמנהל את הפאב – לפרק קצת את מה שהיה. אפשר היה לסכם את זה כערב לא פחות ממוצלח.
שאלתי את ליאור אם כבר היו ערבי פאנק בעבר במקום. הוא השיב שלא. היה בלוז, וקאנטרי, אבל לא דבר כזה. אין לי ספק בכלל שהערב הזה הוא פתח לעוד הרבה ערבים שעוד יגיעו. הקהל בפצמ״ר היה קהל אוהב ומקבל, קהל שצמא למוזיקה. שפוגש משהו חדש בפעם הראשונה ובא לקראתו בזרועות פתוחות. זה ממש לא מובן מאליו.

בנסיעה חזרה לתל אביב חשבתי לעצמי שזו חוויה שעוד הרבה להקות צריכות לחוות. זה אמנם מרתיע לנסוע כל כך רחוק למקום לא נודע, בלי לדעת בכלל מה התמורה שתקבל (במקרה הזה, סוג הקהל שיהיה נוכח להופעה שלך). זה יכול להיות אסון מוחלט והקיץ של אביה, או הצלחה מדהימה שמספיק קהל מצומצם וקשוב כדי שהתחושה שזה היה שווה את זה תתעלה על הכל.
חיל פושטקים להקה של לוחמים – לוחמי פאנק. לוחמי חופש של מוזיקה שרוצים לתת אותה במתנה לאנשים בכל הכוח.

הנסיעה חזור הרגישה פתאום כל כך אחרת. הרגשתי שעברנו משהו ביחד. שלא ידעתי כלל מה אני הולכת לחוות, וכל הסיטואציה הזו תפסה צורה שכלל לא חשבתי שאקבל ממנה את הרושם הזה. בעיקר של הערכה רבה כלי הפושטקים שהפכו גם אותי לפושטקית לא קטנה.

(סיפור צד, בונוס למי שהצליח להגיע עד הסוף: כשחזרנו לתל אביב ופרקנו את ציוד ההגברה בביתו של אביטל, גיליתי כי התיק שלי לא עליי. הוא לא נמצא באוטו. נלחצתי מאוד, כי הארנק שלי היה בתוכו ולא יכולתי לחזור הביתה בלעדיו. בלי להסס, ארי לקח אותי חזרה לכרם שלום לחפש את התיק. המסע שלנו המשיך. ארי לא נתן לי להתמודד עם הסיטואציה לבד, וזה ריגש אותי מאוד. התיק נח על הספספל בו ישבנו רגע לפני שנכנסו לרכב. פשוט חיכה לנו שם. הגענו, לקחנו אותו, וחזרנו שוב לתל אביב. בפעם השלישית להיום. 3 שעות נסיעה ארי נסע כדי לעזור לי למצוא את התיק האבוד.

מבלי לתכנן את רצף האירועים, מצאתי את עצמי חוזרת לירושלים בשעה 7 בבוקר אחרי לילה ארוך ומיוחד. מזל שהגיעה השבת שיכולתי לנוח אחרי הנסיעות הארוכות, אבל לא מתחרטת לרגע ויודעת שזה היה שווה את הכל. זה חתיכת סיפור שיילך איתי לעוד הרבה מאוד זמן. והצלחתי לחוות את הסיפור הזה בזכות אותם פושטקים).


הבנדקאמפ של Pufferfish

הבנדקאמפ של "חיל פושטקים"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s