Saga Veliz, השקת אלבום / 7.1.19 / לבונטין7, ת"א / מאת: איתמר בק

את המוסיקה של ההרכב החיפאי "Saga Veliz"  יש מי שיכנה רוק פסיכדלי.
גילוי נאות, מעולם לא התנסיתי בחומרים משני תודעה המכונים "פסיכדליים", יש הטוענים ששימוש בחומרים האלה יכול לפתוח ערוצים במוח שאנחנו לא רגילים להשתמש בהם בדרך כלל, לחבר אותנו לידע עתיק ועמוק ששכחנו מזמן, כשאני מסתכל על חברי הלהקה על הבמה, אני מבין למה סוג המוסיקה שהם מנגנים יחד, זוכה לכינוי רוק פסיכדלי.
חברי הלהקה מצטיינים בנגינה וירטואוזית במיוחד כל אחד על הכלי שלו, ומה שמשלים את התמונה הוא הקשר ההדוק שמתבטא בשעות נגינה אינסופיות ובחיבור אנושי חזק שמורגש בכל הופעה.

אישית אני מתחבר מאוד בקלות למוסיקה שנושאת איתה מסר מילולי, אבל במקרה של סאגה וליז רוב קטעי הנגינה הם אינסטרומנטליים בלבד, והטקסטים המעטים שנלווים לקומפוזיציות המורכבות של גיל הילמן ושותפיו- מתאפיינים בתוכן פשוט ואבסורדי באופיו לדוגמא בשיר "יתוש" שמושר כולו מנקודת מבטו של חרק מעופף עוקצני האורב לקורבן שלו בשעת לילה.

אני אמנם לא אדם דתי, אבל המוסיקה של סאגה וליז מחזקת את האמונה שלי בסיפור המיתולוגי של מגדל בבל, אם היתה אי-פעם שפה אוניברסלית שחיברה בין כל בני האדם, הרי שזו השפה שחברי סאגה וליז מדברים באופן שוטף. שפה מוסיקלית שהיא מורכבת ופשוטה בו זמנית- שיש בה כדי לתאר כל סיטואציה רגשית או מוחשית בדיוק מופלא ולחבר כל אחד לעומקים יוצאי דופן של התבוננות וצלילות.

הלהקה שנוסדה במרתף בית הוריהם של שניים מחברי ההרכב – גיל ואמיר הילמן (גיטרה ותופים)החלה את דרכה בג'אמים ספונטניים של האחים לבית הילמן ביחד עם הבסיסט איתי קמיל. בהמשך הדרך הצטרף גם הקלידן/ פסנתרן המחונן יהל המר.

ביום שני השבעה בחודש ינואר לשנת 2019 הגעתי למועדון הלבונטין 7 בתל-אביב כדי להצטרף לחברי הלהקה לחגיגות השקת אלבום הבכורה שלהם הנושא את השם האניגמתי CANIS (אניגמתי בעיקר למי שלא יודע ש"קאניס לופוס" הוא שמו המדעי של הכלב- וששם הלהקה "סאגה וליז" הוא למעשה צירוף שמות שתי הכלבות המתגוררות בבית משפחת הילמן)

האויר נדחס עוד ועוד בקומת הכניסה למועדון הלבונטין 7 שהחל מתמלא בקהל שהגיע לשמוע את המסע המוסיקלי של "סאגה" חוגגים את אלבומם הראשון. חברי הלהקה מייחסים לסאונדצ'ק את מלוא החשיבות שראוי שוירטואוזים כמותם ייחסו לו ומנצלים כל דקה בלוח הזמנים הצפוף של הלבונטין להכנות למופע הקהל שלהם סבלני, כפי שהוא סבלני בהאזנה לקטעים בני 7 דקות או יותר, הוא גם סבלני להמתין ומעריך את העבודה הקשה של חברי ההרכב ביחד עם חברת ההרכב החמישית (כפי שמכנה אותה גיל מעל הבמה במהלך
הערב), אשת הסאונד מיה טל.

צילום: של איתי לוי

הקהל יורד ונאסף אל חלל ההופעות של הלבונטין בקומת המרתף של המועדון האפלולי נגלה לראשונה האלמנט החדשני הראשון הנוסף להופעה מעבר לסאונד ולתאורה הרגילים.

בשמאל הבמה ניצב חבר טוב של גיל, האמן הויזואלי מור ביסק (שאגב, אחראי גם לעטיפת האלבום הססגונית והמיוחדת), עוטה כפפות לטקס צמודות מדי (לטעמו) הוא יושב רכון  על כיסא בר מעל מטול שקפים ישן שעליו מונחת צלוחית שקופה שעליה רוקדים כתמי מים צבועים בצבעים שונים.

המופע הצבעוני של ביסק מחמיא למוסיקה המשתנה תדיר של הלהקה, המאופיינת בנושאים משתנים, במשקלים ומקצבים מתחלפים תדיר ובמגוון רגשי ודינמי רחב.
הלבונטין מרגיש מלא למדי, בשורה הראשונה עומדים כמה מעריצים נלהבים שלא מפסיקים לזרוק הערות קולניות על כמה מדהימה המוסיקה ("וואו" "שיואו!" "תקבור אותי עכשיו!")
שאר הקהל סבלני להערות הקולניות ומקשיב בשקט ובדריכות למוסיקה. כולם מרגישים שהם ברי מזל להיות בחלל המועדון להופעה הנדירה הזו.

כדי לחזק את הביצועים של הרצועות מהאלבום הצטרפו להופעה גם דניאל ססי בחליל המכשף שלה וסיוון פרז בכינור מיילל ומדויק להפליא.דניאל שהיתה בעבר חברת הרכב וגם השתתפה בהקלטות בלטה בנוכחותה והתקשורת שלה עם חברי הלהקה נראתה רציפה כאילו תמיד ניגנו יחד ותמיד ינגנו.

מלבד ביצועים לקטעים המופיעים ב- CANIS בלטו שני קטעים חדשים – באחד מהם גם התארח אחד מהאורחים להופעה הזו שתרם את קולו המחשמל- מאי שמטוב, סולן להקת Floor 8 לי דווקא בלט הקטע המכונה Nightingale שהנושא שלו לקח אותי היישר לגיטרת מערבונים סטייל The Shadows וסחף אותי להרפתקאה מדברית בעוד אני רכוב על סוס דמיוני במרדף אחר אויב אכזר וחמקמק.
את התמונה השלים הנוף הצהבהב שיצר המיצג האומנותי של ביסק בצד הבמה.

כשה"סנייר רול" של אמיר הילמן סוגר את הקטע וכמו שולח אותי לתמונת הוצאה להורג של הפושע בסוף המערבון מול כיתת יורים. הקטע GM זכה לביצוע מונומנטלי כשיהל המר עובר לפסנתר האקוסטי ותמונת המים מאחוריו נצבעת בכחול וסגול. החיבור המוסיקלי והויזואלי, גרם לי להרגיש כאילו הייתי בר מזל לנוע אחורה בזמן לאיזו הופעת פרוג-רוק בריטית בשלהי שנות השישים, וכאילו הייתי זקוק לעוד רפרנס היסטורי, אותם מאזינים קולניים מן השורה הראשונה חתמו עבורי את החוויה בדיאלוג רועש:

"זה כמו לראות את פינק פלויד"

"אבל יותר טוב, כי אין את רוג'ר ווטרס"


הבנדקאמפ של Saga Veliz

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s