חגיגות שנה למגזין האומנות האינסטגרמי של תנועת תרבות / 28.12.18 / תרבות ארט, עפולה / מאת: גבריאלה חזון

את אנשי "תנועת תרבות" פגשתי לראשונה באירוע הראשון של "שוליים רחבים" שהפיקו באופקים שבדרום אי שם בחודש אוגוסט האחרון.

אני זוכרת שבאתי בתחושה של חוסר ידיעה. לא הכרתי את השותפים לדבר ולא ידעתי מה יהיה אופי האירוע, איך זה יהיה מבחינת תחבורה ציבורית, לאן הם לוקחים אותי ורק שלא אתקע עכשיו בלילה במקום שאני לא מכירה…

גיליתי חבורת אנשים שעושה המון בשביל לייצר תרבות איפה שפחות טבעי לנו לחשוב שגם שם מוזיקה יכולה להתקיים, ועושה את זה בדרך הכי נוחה למשתמש. בלוקיישנים אורבניים מעניינים ונגישים. כשיש אופציה לרכבת כל הלילה, או על יד תחנה מרכזית ושהאירוע ייגמר בזמן כדי שלא נפספס את האוטובוס האחרון חלילה.
אז מה צריך יותר מזה?


כשקראתי את ה"אודות" בעמוד הפייסבוק שלהם, הבנתי כמה זה מדהים ללכת ולראות הופעה במקום שאף פעם לא הייתי מעלה בדעתי לנסוע אליו.
שזה יהיה שווה את הנסיעה, לצאת מאיזור הנוחות תמורת חוויה שלא הייתי יכולה לחוות אחרת. ואם החיים מאפשרים, אז למה לא?
זו פאקינג מדינת ישראל.
(ממליצה לכם לקרוא כאן בהרחבה)

המניפסט הכנה הזה הוא מה שמשך אותי לצאת בעקבותם. הרגשתי שאני רוצה גם לקחת בזה חלק. שזו תהיה חוויה מעניינת.
אז התחלתי לעקוב אחרי האירועים השונים שאותה חבורה מפיקה, ובספטמבר ביקרתי לראשונה בעפולה באירוע "עפוליז". אירוע קהילתי, אומנותי וחברתי שעירבב בתוכו תוכן מגוון ומאוד מושקע.
(לא להאמין כמה אנשים מעורבים באירועים האלו).

והנה אני שוב בעפולה. מבחירה. ביום גשום. עולה על האוטובוס מירושלים, ומעבירה בנעימים שעתיים נסיעה לצלילי תכנית הרדיו של גיא חג'ג'.
שואלת את עצמי מלא שאלות בדרך, כמו מה הסיפור של עפולה. אילו אנשים יש בה. מבינה כמה אני לא יודעת עליה כלום.
לא מאמינה שכבר מגיעה.
הנסיעה הזו הייתה הרבה פחות מסובכת משדמיינתי.
האוטובוס מביא אותי בדיוק ליעד, כששתי דקות הליכה מפרידות ביני לבין מקום האירוע – השוק הישן של עפולה.

בתכלס, מה שמשך אותי להגיע לאירוע זה הליינאפ המגוון. להקות שאני אוהבת, להקות שרק שמעתי עליהם ועוד לא הספקתי לראות בהופעה, ושמות חדשים.
הופיעו: טל למדן, סרג'נט כרוב, נשמה, ו- The Turbans.

הגעתי בדיוק לקראת סיום ההופעה של טל למדן.
הנחתי את הדברים שלי והתחלתי להסתובב. להרגיש את המקום שכל כך חדש לי.
נתקעתי על עבודת הפרפורמנס של אורן פישר, מי שאחראי על הארט של להקת "המסך הלבן".
השפה האומנותית שלו תפסה אותי. הלכתי וחזרתי מספר פעמים כדי להתעמק בעוד פרטים מתוך העבודה שלו. כל פעם קצת.
אורן התלבש בחליפה אותה צבע בכתמים חומים. נראה כמחוסר בית. מאחוריו שלט בו נכתב "שלום אני אורן. אמן אשכנזי מתל אביב. השמלאני האחרון. בבקשה תעזרו. אוטודידקט. מיעוט נרדף".
לידו עגלת סופר עמוסה בפריטים רנדומליים מונחים בערימה מבולגנת, עליהם כתב משפטים מוזרים ומצחיקים (על אחת השקיות ובתוכה נעל כתב – "נעל לא מהשואה". זה עורר בי גיחוך).
על הרצפה היה פלקט גדול עליו פסים של מסקנטייפ צהוב, עליהם אורן רושם בזמן אמת משפטים מדכאים שהרבה אנשים עשויים להתחבר – כמו " אף אחד לא עושה לי לייקים", "אין לי גלריה", "ההורים שלי לא תומכים בי" ועוד…

מצייר ציורים לעוברי האורח תמורת צדקה לסביח.
המיקום הכל כך ספציפי (שוק שבו יש לא מעט אנשים שחיים מהיד לפה) לעשות בו את העבודה הזו גרמה לי לתהות על מצוקה שאנשים נמצאים בה. שאולי אורן לא שונה מהמצב שאותם אנשים נמצאים בו.
העבודה מאוד תיעתעה בי.
שאני לא יודעת איפה לשים את השקל שלי, מי יותר זקוק לו. הוא או הם.
הוא בהחלט נגע בנקודה שגרמה לי לחשוב הרבה.
שמחתי לראות שאנשים שמו לא מעט שקלים וקנו מאורן ציורים, מה שפתר את מצוקת הסביח שלו.

משם המשכתי לסיור אומנות בתוך המספרות אליו לקחה אותנו עמית גביש, מי שהייתה חלק מאוצרות התערוכות.
כל בעל ובעלת מספרה שנכנסנו אליה היו נראים שמחים מאוד מכל ההתרחשות שקורית סביבם.
עמית סיפרה שהמעורבות בתערוכות הייתה משותפת, של חברי "תנועת תרבות" והסוחרים שבמקום.
שבעלי המספרות בחרו אילו יצירות יהיו תלויות על הקירות.
שמעון הספר אמר שהוא מאוד שמח ושאין לו הזדמנויות בכלל להיחשף לאומנות ושהוא מודה שהאירוע הזה מתקיים כי זה הסיכוי היחיד שלו להיחשף. וזה היה מאוד מרגש לשמוע את זה.
כי באמת, כל האירוע הזה – שהוא התארגנות עצמאית לגמריי שבאה מקבוצת אנשים שבאה בכלל מבחוץ, יוצרת שיח אמיתי ומפגש אנושי וקרוב עם התושבים.
נשמע מהאנשים אליהם האומנות נכנסת, שהיא משפיעה המון ושיש הכרת תודה ומודעות אחד לשני.

וזה, בעיניי, הדבר הכי חשוב שיכול לקרות כשאומנות יוצאת לרחוב.
זה המפגש האמיתי. לא להיות אליטה, אלא להיות ביחד ובגובה העיניים כמה שאפשר.

המשכתי לשוטט ולחקור את השוק, והגעתי לאיזור הווידאו ארט שם נתקעתי על עבודת הווידאו של אלינור וולנרמן.
קשה לי למצוא מילים ולהסביר מה כל כך טילטל אותי כשצפיתי בזה, אבל ישבתי מול המסך כמעט רבע שעה. צופה פעמיים בעבודה שהייתה לי כמו בוקס בבטן.
זה עורר בי הזדהות עמוקה (התחושה הזו כשאנשים נכנסים לי לצלחת).
לא ציפיתי לראות משהו כזה בכלל במסגרת האירוע. וזה היה דיי מדהים לדעת שגם העבודות האלו הן חלק מהמרחב.


התחילה ההופעה של סרג'נט כרוב, עליהם שמעתי אבל טרם יצא לי לראות בהופעה, אז זה כבר שימח אותי להיחשף למשהו שחדש עבורי.
חבר זרק לי מהצד "את תהני מהם", והוא לא טעה.
אני חושבת שאיך שאני שומעת נגיעות בלוז הגוף שלי מיד מגיב, וזה עושה לו טוב.
אחד השירים שהכי תפסו אותי בהופעה היה השיר "פיגועים" שגרם לי לצחוק מכמה שזה נכון ואבסורדי.
("פעם היינו הולכים מחובקים

היום אנחנו רק מסתמסים

כשיש פיגועים")

ובכלל, יש לסרג'נט כרוב טקסטים מעולים שכיף להתעמק בהם. עצובים אך מלאי הומור עצמי.

איור של דין בר, מלהקת סרג'נט כרוב. מתוך התערוכה של חברי "תנועת תרבות"

במהלך ההופעה הצטרף מהיציע אחד הסוחרים ותקע לפתע בחצוצרה מפלסטיק.
הוא החל לחלק לאנשים חצוצרות וזה היה רגע משעשע. מאיפה פתאום זה הגיע. גם אני רציתי חצוצרה מפלסטיק. ניגשתי אליו לקחת.
הרגע הזה הלך והתפתח, שלא היה ברור אם זה הולך להיות מקסים או הפרעה מוחלטת שתחרב את ההופעה ואם כל העסק הזה הולך לצאת לחלוטין משליטה, אבל מודה שנהנתי לראות את המחזה הזה מהצד.
הלהקה ידעה להגיב בהומור תוך רגישות והקשבה ורצון לתת לו להיות שותף (זכה בסולו חצוצרה, לא סתם).
המפגש הזה בין המוזיקה לחיים היומיום בשוק הייתה חוויה מאוד אמיתית.

כשהסתיימה ההופעה חשבתי לעצמי – איזה מדהים שהכל התנהל בצורה שבה זה התנהל.
זו לא שהייתה אבטחה באירוע, אלא נטו התארגנות עצמאית של כל השותפים לדבר. זה אנחנו שם. אנחנו והשוק והאנשים שמגיחים מהצדדים. מה שמותיר המון אנשים במצב מאוד חשוף. לך תדע מי יחטוף ג'ננה וינתק איזה כבל כי לא בא לו בטוב.
זו סיטואציה מוזרה, של חבורת אנשים שמגיעה לשמוע מוזיקה ואנשים שהמוזיקה מגיעה אליהם – ואיך הם הופכים להיות חלק מהסיטואציה הזו.
אבל זה הראה לי שלא חייב להיות פער. יצאנו החוצה לרחוב בדיוק בשביל המפגשים האלו ומה שהם יביאו איתם.
וזה מפגש שהיה לי משמעותי להיות נוכחת בו.
האנשים שסביב הגיבו בחיוביות על ההתרחשות. הרגשתי שזה נעשה בגובה העיניים.

אחריהם עלו להקת "נשמה". יצא לי לשמוע לראשונה באירוע "שוליים רחבים" באופקים, אבל אני מודה שלא באמת הקשבתי למילים של השירים אלא נהנתי יותר מהמנגינות. הפעם השתדלתי לשים יותר תשומת לב על המילים.
למוזיקת סול יש תדר סמיך שמכניס לתחושה מעורפלת כשמקשיבים לה.
זה המשיך לי את הקו של הבלוז, והיה המשך מעולה כי כבר הייתי כל כולי בפנים. הייתי איתם. מתפתלת בגלים של הסול.


להקת "נשמה" מונה כארבעה חברים, מתוכם שלושה שגרים ומתקיימים בעפולה.
זה המגרש הביתי שלהם ובקהל בהחלט בלטו האנשים שמכירים אותם כי לא מעט שרו ביחד איתם את השירים וידעו את כל המילים של השירים.
זה מגניב אותי לראות להקה מקומית ואת הקהל שלה. תחושת שייכות כזאת, הלהקה הזו מדברת אותם. הם מבינים אחד את השני.

בשלב מסויים עדי לוז, סולנית הלהקה, חוצה את הקו הדימיוני בין הבמה לקהל, ומתקרבת אלינו.
עדי היא דיווה, מרגישה את הבמה ואת האנשים והמילים מתגלגלות לה מהפה בחופשיות ובחדות.
גרם ללא מעט אנשים מהקהל להתפעל ולשרוק בהתלהבות.

אחד השירים שהכי ריגשו אותי בהופעה שלהם היה השיר על עפולה (אני לא יודעת מה השם הרשמי שלו, בינתיים אני קוראת לו "עפולה ממה את מפחדת?").
השיר הזה הוא שיר נוגע ללב ושיר מאוד חשוב בעיניי.
יש לי חיבה לשירים על מערכות יחסים בין בני אדם לעיר.

יחסי אהבה שנאה והמורכבויות שבתוך כל זה.

("יש לי איתך רומן מתמשך

אומרים שלא נועדנו להיות ביחד

אמא שלי אומרת עזבי, יש מיליונים כמוה

אבא שלי מקבל אותך ככה, אולי את מזכירה לו נופי ילדות

תמיד כשאת באה הביתה יש מתח ואווירה של אלימות –

ממה את מפחדת?")

לא חשבתי שאחווה כל כך הרבה תחושות שכאלה בעיר עפולה, אבל הבית הזה בשיר גרם לי להרגיש כמה הנושא קרוב אליי.
על הבחירה להישאר במקום גם כשהסביבה אומרת אחרת, כמו מערכת היחסים שיש לי עם ירושלים.

איור של דין בר, מלהקת סרג'נט כרוב. מתוך התערוכה של חברי "תנועת תרבות"


לגראנד פינאלה עלו הלהקה-הכי-טובה-בעולם, הלא הם "הטורבנז".
ההופעות של הלהקה הזו אף פעם לא צפויות בכמות הטירוף שתהיה בהן.
בהתחלה הייתי קצת מתוחה, כי לקח זמן להתחבר להגברה, מה שהותיר את הרחבה עם מעט קהל שהלך והתפזר אבל הייתה לי תחושה שאיך שהם יתחילו את הפריטה הראשונה אנשים כבר יתחילו להתאסף.
ההופעה מתחילה וסאונד הרוקנרול חוכך את השוק.
אני אוהבת איך שהלהקה הזו בונה את המתח, מה שמוביל לאט לאט לפורקן הגדול.
הסוחרים לא היו אדישים, וביציע הימני אנשי בית הקפה זזו בטירוף ורקדו. הלכתי לרקוד איתם. היה לי חיוך ענק על הפרצוף לחוות את הרגע הזה איתם. הם כל כך התלהבו, וכל כך שמחו שהדבר הזה קורה שם.
התחיל פוגו ברחבה שהלך והתעצם. הייתה לי לרגע תחושה של לבונטין7 בעפולה. "הטורבנז" הצליחו להביא את האנרגיה הזו איתם למקום.

ואז – הגיעה משטרה, מה שלא מנע מהלהקה לדפוק את סולו חייה בתופים ובגיטרה ולמשוך את זה לקצה (איך הם אוהבים להיות הבעייתיים!).
אחד הסוחרים התחיל למלמל על השוטרת שהגיעה – "אני לא מבין מה היא רוצה. יאללה יאללה, שילכו. נו, נו. מתי הם באים שוב?"

זה היה סיום מדהים לאירוע. לא יכולתי לבקש משהו יותר טוב מזה. לא חושבת שדמיינתי בכלל את רצף ההתרחשויות הזה שקרה, אבל כשהטורבנים בסביבה יש רק הפתעות. תמיד כיף להיות חשופה לבלאגן שהם עושים.

ההופעה נגמרה בדיוק לפני האוטובוס האחרון. מיהרתי לתחנה. היה לי עצוב לעזוב את עפולה. הייתי מוכנה להישאר בה עוד אם רק היה לי איפה לישון בה. תחושת עצב קלה ליוותה אותי בדרך חזרה.
אבל זה רק גרם לי לחשוב על הביקור הבא בעיר. שזו לא תהיה הפעם האחרונה שאבקר בעפולה.
אני כבר לא מפחדת ממנה.


הבנדקאמפ של טל למדן

הבנדקאמפ של סרג'נט כרוב

להקת נשמה –

The Turbans –

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s