יומן מסע – פסטיבל שייח אבריק / 10-13.4.19 / מאת: מאיה כהן שלו & גבריאלה חזון

מאיה כהן שלו:

יום שבת, ה 13.4.19:
נסעתי לבד לטבעון. בחלק של ה"לבד" לא השקעתי יותר מדי מחשבה. היינו אמורות לנסוע שתיים, היא נאלצה לפרוש, אז נסעתי בלעדיה. כנראה שפשוט כי בשלב של הפרישה כבר הרגשתי שאם אני לא אצא מתל אביב אני אתפוצץ. השבועיים הראשונים של אפריל היו מוזרים ומבלבלים ועם זאת שגרתיים באופן מעיק. הכל היה מעייף ומגעיל ועצוב , העיר חנקה וחנקה עד שכמעט לא נשאר אוויר ואני הרגשתי שאני חייבת לצאת ממנה, אפילו ליום בקושי ולבד לחלוטין. לקחתי מצלמה ושני ספרים, לשני מצבי רוח אפשריים.

כל הנסיעה התאפשרה בכלל  כי יומיים לפניה גיליתי שאחי גיא נוסע לחברים באזור בשבת בבוקר, לא חשבתי על שום דבר מראש, לא תכננתי כלום ולא מצאתי תוכניה באינטרנט. בבוקר של הנסיעה התחלתי לפקפק בעניין אבל היה מאוחר מדי לבטל.

בוקר

בעצם אין הרבה להגיד על הבוקר, כשהגעתי הוא כבר היה בתהליך הפיכתו לצהריים והעברתי אותו בעיקר בשוטטות ברחובות הקטנים של היקום המקביל הזה. הלכתי בלי מטרה, אם ראיתי שביל הלכתי בו, אם ראיתי גרם מדרגות ירדתי בו. לא חיפשתי משהו מעניין או מרגש. סתם רציתי לראות. וידוי כנראה משמעותי שלא עלה בפתיחה הוא שלמעשה נולדתי בטבעון, שהיא מין מקום מוזר כזה שגדול מכדי  להיות מושבה וקטן מכדי להיות עיר. היא איפשהו באמצע וזה הופך אותה למקום קצת משונה לקיים בו פסטיבל. החלק הכי מוזר הוא שאין מפה. כלומר, יש מפה, אבל היא לא באמת מתפקדת כמפה לכל מי שלא חי באזור, אין בה מרחקים מוגדרים בין מקום למקום ולכל מקום יש כינוי, כזה שלא יתקבל בגוגל מפס. כשעזבנו את טבעון הייתי קטנה ועברו מאז אחת עשרה שנים, אני לא מתמצאת. ככה שדי בהתחלה היה לי ברור שלא אצא מעבר למרכז עם נטייה קלה  דרומה/צפונה אם אני לא רוצה לאבד את עצמי.

צהריים

התיישבתי על הדשא ליד קפה לואיז עם התוכניה שסוף סוף מצאתי. זיהיתי כמה להקות שאני מכירה אבל רוב האירועים לא נראו כמו משהו שאוכל להשתחל אליו בחינניות. לרוב המקומות גם לא לגמרי ידעתי איך להגיע. חוץ מזה, מוזיקה ויוגה אלטרנטיבית לא היו בין הסיבות שנסעתי. נסעתי בין היתר כדי לצלם, אבל די מהר הבנתי שאין הרבה לצלם בטבעון. היא פתוחה ולא עמוסה, סטטית שכזאת, לא מלאה ביותר מדי התרחשויות. היה חם נורא ולא מאוד נוח להסתובב עם תיק גב מלא ומצלמה כבדה.

בינתיים בקפה לואיז הייתה הופעה של להקה לא מוכרת שניגנה בעיקר קאברים באנגלית. באמצע אחד השירים מגיעים שני שוטרים ועוצרים את ההופעה בגלל תלונות על הרעש. המתופף מדבר איתם איתם והסולנית שואלת ביאוש ואולי בצחוק אם יש מתופפת בקהל. ואכן אחרי כמה רגעים בחורה אנונימית מהקהל הדליל נחלצת לעזרתה במפתיע ("את יודעת לנגן? – כן .את מכירה אותנו?- לא".) .כבר הייתי בדרך החוצה  אז לא ראיתי איך נגמר הסיפור.

בשנים שגרנו בטבעון עברנו בין ארבעה בתים בארבעה רחובות: החורש, השושנים, יזרעאל ורבין. לא מצאתי אף אחד מהם אבל כן נקלעתי להופעת ג'אז באיזו חצר אחורית. עמדתי שם בין הזוגות והמשפחות ועוד אנשים שלא הכרתי וניסיתי להיטמע, אבל די מהר הבנתי שרוב הסובבים מכירים את המופיעים. הסולנית החמודה סיפרה שזה הבית של ההורים שלה.

אנשים בפסטיבל רגועים ולא מעשנים לך בפרצוף. כמעט כולם עם ילדים קטנים, או עם כלב. או עם ילדים קטנים וכלב. השעה הייתה חמש בערך, התיישבתי באחת מתחנות האוטובוס המשונות  עם המושבים הכתומים ואכלתי תפוח. המקום היה שומם, בהמשך המדרון לא היה דבר מלבד בתים פרטיים ושמים.

צילום: מאיה כהן שלו

ערב

חזרתי לאנדרטה, שהפכה למעין נקודת ציון במהלך היום (יש מצב שלא משנה לאן תלכי בסוף תגיעי לשם פשוט) ליד הקליידוסקופ היה פרפורמנס משולב של מוזיקה ומחול, ז'אנר שמצד אחד אני אוהבת מאוד ומצד שני מתביישת להגיד שאני אוהבת מאוד מפחד לצאת הו כה תל אביבית -בית ספר לאומנויות. הגעתי באמצע אבל לפי מה שהבנתי הרקדניות עטופות כמו מומיות בחוטים כמו אלה שעל הקליידוסקופ ופושטות אותם תוך כדי ריקוד בזמן שלהקה מנגנת מאחוריהם, גם אחרי ההתפשטות מהחוטים הן המשיכו לרקוד, כנראה במין אלתור ולא לפי כוריאוגרפיה. שם באמת הצלחתי לצלם, וגם נזכרתי שזה מדיום התיעוד הכי טוב בחיים וגם הדרך הכי טובה להתבודד בלי להיראות או להרגיש משונה. כל המופע מאוד מצא חן בעיני וגרם לי לתחושת נוחות שכזאת, לא יודעת להסביר. אחרי שהוא נגמר התיישבתי על הדשא לעבור על התמונות. גיא התקשר להגיד שהוא יוצא לתל אביב ואם אני רוצה טרמפ חזרה זו ההזדמנות. אבל היה נעים, בדיוק הגיע השלב של השקיעה ולא היה חם או קר מדי. אמרתי שאקח אוטובוס יותר מאוחר. הוצאתי מהתיק את  אחד הספרים שהבאתי איתי וישבתי שם כמה דקות בזמן שאב ושני בנים שיחקו בפריזבי מעל הראש שלי. אנשים עברו ודיברו או ישבו על שמיכות על הדשא. הייתה אווירה של סיום. השעה הייתה כמעט שבע ואני התחלתי ללכת לכיוון המרכז להופעה של סרג'נט כרוב החמודים תמיד שהופיעו בשעה לא מאוד סימפטית.

הדרך לתחנת האוטובוס  לתל אביב הייתה חשוכה ושוממת והרגשתי כמו  בסרט אימה אמריקאי. גם התחנה התרוקנה בהדרגה ואני דמיינתי את הכותרות על חטיפה בעיתון של יום ראשון.  הסתבר שגם נהגי האוטובוס בצפון אסהולס כמו בתל אביב ולא עוצרים בתחנה שלהם, אז נאלצתי לחכות שעה וחצי לאוטובוס של עשר. הגעתי הביתה באחת עשרה וחצי בערך, ראיתי שידורים חוזרים של האוס ובסוף הכרחתי את עצמי ללכת לישון כי למחרת לימודים( כן, בחופש).

צילום: מאיה כהן שלו

ולסיכום

אני מחשיבה את עצמי כתל אביבית ומוזר לי לחשוב שנולדתי במקום הזה. אני לא חושבת על טבעון באופן סנטימנטלי ולא ציפיתי לתחושת שייכות מיידית או להתעוררות פתאומית של זכרונות מודחקים. אבל אפילו שאני אדם נטול חוש כיוון לחלוטין (ממש לא מזמן הלכתי לאיבוד בדרך מכיכר רבין לרחוב סירקין) בכל זאת תמיד הצלחתי לחזור למקום שהגעתי ממנו גם אחרי התפתלויות ברחובות הקטנים. כשהסתובבתי במרכז הרגשתי נינוחה באופן שלא אופייני לי, כשהלכתי במדרון לכיוון השומקום אפילו הרגשתי עיקצוץ של נוסטלגיה.

אנשים חייכו אלי כל הזמן, בין אם כשנתקלתי בהם, כשצילמתי או כשסתם הסתכלתי עליהם יותר מדי זמן. לא בפלרטטנות אלא במין ידידותיות בסיסית. קונספט שלא תפס במקומות אחרים. בנסיעה הלוך חשבתי לעצמי שגם אם ארגיש לבד בטוח שאתקל בחברים. בדיעבד שמחה שלא.

חוצמזה? רק דברים שנורא משמעותיים בראש שלי ועוברים משעממים במילים (ניסיתי, באמת) . כמה וכמה חצרות פרטיות שכמעט נכנסתי אליהן בטעות. העובדה שהתקשרתי לאמא שלי כמה פעמים על תקן גוגל מפס או סתם כי הרגשתי לבד. והלבד, שבכלל אני לא רגילה אליו ככה, אבל היה בו משהו נורא משחרר, לא הייתי צריכה להספיק לשום מקום, לא הייתי תלויה או צריכה להתחשב באף אחד אחר, לא הייתי במירוץ הקבוע נגד הזמן שאין לי.

קצת מצטערת שלא הלכתי רחוק יותר אבל בתור בריחה זמנית מהמציאות המטרה הושגה. בינתיים החיים חזרו לשגרתם, קצת פחות מעיקה.

צילום: מאיה כהן שלו

——————————————————————-

גבריאלה חזון:

השנה התחלתי ללמוד בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. בית הספר מפגיש אותי עם כל מיני דמויות מעניינות שמלמדות אותי. אחת הדמויות המעיינות האלו הוא יונתן לוי. אדם רב פעלים, שלא הכרתי אישית אבל הכרתי מספר יצירות בימתיות שלו. רק כשהתחלנו ללמוד איתו – דברים החלו להתחבר לי. לא ידעתי שכל כך הרבה דברים שאני מכירה קשורים אליו. טקסטים, מחזות, שירה.  יונתן לוי אדם בדרן. יש לו יכולת לסחוף אחריו אנשים, במין "מיסיונריות" שמלאה בחן וקסם אישי.

כבר בתחילת השנה, כשכולנו עוד גוזלים שוקיסטים, יונתן שיתף אותנו בפסטיבל פרי יצירתו שהקים – פסטיבל שייח אבריק. על הפסטיבל שמעתי, ואף דירבנתי לא מעט מהחברים שלי ללכת על אף שלא יכולתי ללכת בעצמי. שנתיים רצופות שלא הסתדר לי להגיע לשם, אבל האמנתי מרחוק ברעיון ותמכתי בו. כשיונתן דיבר איתנו על הפסטיבל, הרגשתי חזק בפנים שלדבר הזה אני רוצה להיות קשורה בכל דרך שרק אמצא להשתלב בה.

אני עוברת שנה מאוד מעניינת ומוזרה. שנה שבה התנתקתי ממעגלים מסוימים שהיו לי מאוד משמעותיים אבל משהו בי לא מוצא יותר את המקום שלו בתוכם. ועדיין, אני לוקחת איתי דברים שצברתי מכל החוויות האלו. האנשים לא נעלמים ויקרים לליבי, והחיים מפגישים אותנו בשבילים אחרים. הנקודות מתחברות בסופו של דבר. אני חיה בעולם מצומצם מאוד של אנשים יוצרים, ויודעת שנשוב וניפגש.

היו לי כל מיני פנטזיות סביב הפסטיבל הזה, איך להשתלב לו. פנטזיות שלא היו ריאליות בגלל ריבוי משימות בלימודים, שלא הותירו לי אפשרות להתארגן ולגרום לדברים שרציתי לקרות, אבל המשכתי לחפש את הדרך – איך אוכל לתרום לפסטיבל מבפנים, בדרך שלי.
זה יותר חזק ממני. בפסטיבלים שאני מאמינה בהם, אני רוצה להרגיש קשורה, והעשייה מחברת אותי. לא לבוא רק כאורחת וצרכנית (שגם הצרכנות מהווה תמיכה, ואין בי זילזול לרגע. זה חלק מכל החשיבות של הפסטיבל הזה. זו אני וההתמכרות שלי להרגיש חלק בפסטיבלים בשביל ההנאה הפרטית שלי).

אחד הדברים שגרמו לי להיסחף אחר האירוע, זה שבאמת הרגשתי שאין שום דבר שמונע ממני לקום ולעשות, וכל מה שצריך זה לבקש. יש רשת ענקית של אנשים שיעזרו לייצר את החיבורים הללו של מה שאזדקק בו. כל מי שרוצה להירשם נרשם ואין סינון לתוכן. אירוע מהעם אל העם. אתה צריך לדאוג להפקה שלך, אבל אתה גם מגובה ויש מאחורייך אנשים שרק מחכים לעזור ורוצים לדעת איך.

ככל שהתקרבנו בימים, כך קיבלתי משימות קונקרטיות בשלט רחוק, לדאוג לחיבורים בין אנשים. טרמפים, מקום לישון. לדאוג למקום, לאסוף מפתח. סף הריגוש שלי עלה ורק חיכיתי כבר להגיע.

יום רביעי, 10.4.19

הגעתי לטבעון מירושלים בתחבורה ציבורית. גוגל מאפס הפך להיות החבר הכי טוב שלי מרגע הנחיתה שלי, כי לא ידעתי להעריך מרחקים בתוך המקום החדש והגדול הזה שכף רגלי לא דרכה בו מעולם. הרגיש לי כמו יקום מקביל מהעיר הגדולה. כוכב אחר בו הקצב עובד אחרת. הייתי צריכה לתת לזה רגע לשקוע.
חיפשתי תוכנייה, ופגשתי חבורת של נערות בדרך. שאלתי אותן איפה אוכל למצוא אחת כזאת, והן כיוונו אותי לחומוס מומוס, שם בוודאות יהיה. שוטטתי מספר דקות עד שהגעתי למקום. האווירה בו מיד כבשה אותי. מקום צבעוני וחמים. בעל הבית קיבל אותי בחיוך. היה קנקן תה חם לאורחים וזאת כבר הייתה התחלה טובה. לא ידעתי לאן פניי, וגם ככה חיכיתי לחברים שהיו בדרכם עד שנגיע לדירת האירוח שלנו, אז נשארתי שם. יצאתי אל החצר הגדולה, שם התרחש ערב הקראת שירה של כתב העת "המוסך". בעבר הייתי הולכת הרבה לערבי הקראת שירה והתעסקתי בזה יותר, וזה דבר שנפסק בשנים האחרונות עקב גלישה לתחומים אחרים (למרות שמידי פעם יוצא שאני מתגנבת לערב הקראה מזדמן להקריא בו שיר-שניים). החוויה הייתה לי מעט זרה והייתי צריכה להתרגל לפלטפורמה הזו מחדש, אבל הצלחתי להישאב לזה חזרה. מצאתי הרבה עניין בכל מקריא.

לאחר הערב שוחחתי מעט עם חבר אותו מצאתי בין האנשים בקהל, שבת זוגתו – הדר לוטן – הקריאה כמה משיריה. התחברתי לגוון הקול הייחודי שלה. כשהיא הקריאה היה לי מאוד קשה להתעלם מכמה שזה נגע בי.
דיברנו על שירה עכשווית ועל מציאת הצבע הייחודי שהוא חלק מכל חוויית ההקראה. זה הזכיר לי נשכחות, והיה נעים להיזכר בזה.

משם נסעתי יחד עם חבר אחר לכיוון קפה לואיז. זה היה הטרמפ הראשון שלי בפסטיבל, מוטיב שעוד יחזור על עצמו ביומן המסע הזה. כי עם כל הכבוד לתחבורה הציבורית של המקום, הטרמפים היו אחת התקוות היחידות שלי להצליח באמת לזוז בתוך המקום הענק הזה. בתחבורה הציבורית זה לקח כפול מהזמן.

נפלתי על הופעה ששמה לא הוזכר בתוכנייה, וכנראה נכנסה באופן ספונטני. היה דיי ריק, ומספר אנשים ישבו על המחצלות והקשיבו. אנשים מבית הקפה הצמוד לרחבה הפנו את ראשם והאזינו למה שקורה ממש לידם. הלהקה נתנה את כל הכוח שלה, הייתה רצינית ועמוק בתוך המוזיקה וזה דבר שמאוד הערכתי. גם כשהיה מאוד דליל.

החברים הגיעו. התארגנו לנסיעה לכיוון הבית של המארחים שלנו, ג'נג'ה וגאיה. לפני הפסטיבל יונתן לוי חיבר אותי לג'נג'ה שאמר לי כי הוא זקוק לתגבורת בתאורה ובסאונד, תחום שאני מנסה ללמוד ומחפשת הזדמנויות, ופסטיבל שייח אבריק נתן לי את ההזדמנות הזאת. להיות בלי ניסיון ועדיין להרגיש חלק. רק צריך לרצות (ג'נג'ה היה אחראי על כל התחום ושלט ביד רמה בכל הבמות בפסטיבל).

התארחנו בביתם הצנוע, והם קיבלו אותי ואת חבריי בסבר פנים יפות על אף שהגענו אליהם ממש מאוחר בלילה עקב עיכובים בדרכים. גאיה ואני גילינו כי אנחנו מכירות מלפני, ולא הבנתי את זה מהתכתובות עד הרגע שנפגשנו. צחקנו בקול. העולם באמת קטן, והכל מצטמצם לטבעון. זה היה רגע מבדר מאוד. המון זמן שלא היה לי אירוח כזה, והפסטיבל פתח לא מעט בתים בעבור האנשים שהגיעו מבחוץ כדי לחוות את חוויית הפסטיבל. הקצו פארקים לפתיחת אוהלים לכל המעוניין והפנו לבתים מארחים. זה ממש לא מובן מאליו, והחזיר אותי לתקופת קאוצ'סרפינג. דבר שלתחושתי קצת נעלם מהעולם.
חווית האירוח הזרה, של אנשים שפותחים לך את הבית, זה לא כמו להתרסק אצל חברים. הרגע הזה לפני שהגענו ליעד שלנו הרגיש מעט כמו משחק מחשב. לקבל כתובת ולהגיע אליה כשאין לך שמץ של מושג לאן בכלל אתה מגיע.

נסחפנו לשיחה אל תוך הלילה. דיברנו על הפסטיבל ועל המהות שלו. ג'נג'ה דיבר על כך שאין לפסטיבל הזה פירמידה שבסופה יש מישהו שמקבל את כל הקרדיט. זה דבר שההמשכיות שלו מתגלגלת מאחד לשני, וזה סוד הקסם. זה דבר שהיה לי מאוד נעים לשמוע. הרגשתי שהתאכזבתי לא מעט מקהילות ומאירועים בגלל ענייני אגו. ונראה שהפסטיבל, שבסך הכל בשנתו השלישית, הגיע לסדר גודל מטורף ועובר טרנספורמציה כל פעם מחדש בהתאם למי שרוצה לקחת חלק. בשבילי, זה דבר מהפכני שחורג מאוד מהמון אירועים שאני מכירה.
אין לדעת אילו פנים הפסטיבל הזה יקבל בשנים הבאות שלו, אבל לחשוב שרק שנה שעברה היו "רק" 300 אירועים, והשנה היו מעל (!!!) 700 אירועים, כולל אירועים ספונטניים שמתרחשים בלי שאנחנו יודעים בכלל, זה דבר מטורף שהוא בכלל קורה.
התארגנו לשינה וחיכיתי בציפייה כבר ליום הבא של הפסטיבל.
שייח אבריק התחיל.

יום חמישי, 11.4.19

קמנו כל החבורה יחד אחרי שינה טובה. לא היה סדר יום ברור, אבל התעוררנו מוקדם כדי להתחיל להתאפס על המקום החדש. ג'נג'ה כבר מזמן הלך לעבוד. אני ידעתי על עצמי שלוקח לי יום נחיתה כדי להרגיש חלק מהמרחב. אכלנו ארוחת בוקר טובה יחד עם גאיה ושתינו קפה חם מהמקינטה שהבאתי יחד איתי לפסטיבל. שמחתי שמצאתי דרך לתת מעצמי קצת כדי להודות על האירוח. אחרי שיחה טובה, יצאנו החברים ואני לבצע את המשימה הראשונה שלנו – והיא לאסוף מפתחות מאחד הגנים שיהווה מקום לישון בעבור מי שיזדקק.
המשכנו לשוטט. פגשנו בדרך איש נחמד שבילה יום מחלה יחד עם הבן שלו. שוחחנו על הורות, ובשבילו זו הייתה הזדמנות לתת יותר תשומת לב לילד. להסתובב ולהסתכל על טרקטורים ולהירגע. חיפשנו מקום נחמד לשבת, והוא הציע לנו לשבת באנדרטה ואף הגדיל לעשות ולקח אותנו טרמפ למקום. זו הייתה מחווה מקסימה, ורגע נפלא. ליפול לכזאת שיחה עם אדם שפגשנו זה עתה.

ישבנו שם כמה שעות. לא בטוחה אפילו כמה. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה בה ישבתי בפארק ונהניתי ככה מהשמש. אמנם עוד לא נפלנו על אירוע, אבל כל זה לא היה משנה. התמסרתי לרגע הזה, זה רגע קטן שאזכור לעוד הרבה זמן. רגע שאני צריכה ליישם גם בחיי העיר, ולא רק בחופשות, כמו שהפסטיבל הזה גרם לי להרגיש. באמת הייתי בחופשה. חופשה מלאת עשייה, שבתוכה התמסרתי גם אל ה"כלום" שבשיטוט בתוך מקומות זרים.
באנדרטה היה את מיצג הקליידוסקופ הענק, בו יצרו כל עוברי האורח משולש מקושט. ראיתי את הקליידוסקופ ממש בתחילתו, וזה היה מעניין לראות עבודה בתהליך. כמה צבעים מתווספים כל כמה שעות שאתה חולף במקום.

נהיינו רעבים. היה באיזור דוכן של רובין פוד, אוכל שכל כולו נעשה באהבה מאוכל שהיה עתיד להיזרק,  וחשבתי שזו תהיה דרך טובה לעשות הפסקה מהיום ולקבל קצת כוח להמשך. יצא לי לשבת פעם אחת במסעדה של רובין פוד בחיפה והייתה לי שם חוויה חיובית ונעימה. היו עליי 7 וחצי שקלים. התחבטתי עם עצמי והרגשתי רע שאין לי הרבה לתת להם. כל שהיה לי זה אוכל שהבאתי מהבית שהיה מחושב, וכסף לנסיעות.

הרגשתי לא נעים, וקיבלתי חיבוק אוהב מהשף של רובין פוד שאמר לי שזה בסדר. שאני אשים רק כמה שאני יכולה. זה היה רגע מאוד מרגש בשבילי. וזה גרם לי לחשוב, מה זה אומר להיות אדם נזקק? לרוב, אנשים שבאמת זקוקים למשהו יתביישו להודות בזה, ולא יבקשו עזרה. לא ידברו על הבעיה. האם אני נזקקת?
רציתי להגיע לפסטיבל, כי הרגשתי שזה אירוע חשוב שאני רוצה לחוות ולהיות בו והגעתי אליו עם המגבלות שלי. לא ראיתי בכלל באופציות את האפשרות לפספס את זה. ושמחתי שרובין פוד איפשרו לי להרגיש בנוח עם מה שהיה לי לתת באותו הרגע. הייתה לי ארוחה כל כך טעימה ומספקת.

המשכנו בתחבורה הציבורית. רצינו ללכת לסדנא, ובסוף וויתרנו וחיפשנו מה יש קרוב וראיתי שמתקיימת תערוכת תאורה במגדל המים. דבר שמאוד סיקרן אותי. מגדל המים היה ממש במרחק הליכה. נפלתי על תערוכת גופי תאורה של קרן נחושתן. אישה צבעונית ומעניינת. מגדל המים היה לוקיישן מרתק ומיוחד. אפשר היה לצלם שם סצנה לסרט עתידני. יכולתי להיות שם שעות. הסתכלתי על העבודות המיוחדות שלה ונפעמתי מהייחודיות של השפה האומנותית שלה. מאוד שימח אותי ההזדמנות להיחשף לדברים שמעולם לא יצא לי לחוות ולהתעניין בהם.
הרגשתי כי לא משנה לאן אפנה, אתקל בהפתעה.
נפרדתי לשלום מהחברים שנסעו חזרה לירושלים, ונותרתי לבדי.

נסעתי לעזור לג'נג'ה בכפר הקרקס, שהתקיים בחטיבת הביניים אורט. זזתי לחלק אחר שעוד לא הכרתי בטבעון. גוש נפרד ומרוחק. בניסיון להבין איפה המופעים המדוברים, חיפשתי את דרכי במבנה הגדול והמפואר עמוס השבילים הזה. התרשמתי מכל מבנה אליו הגעתי. כל מקום בטבעון הוא מקום עם פוטנציאל, יכול לשמש כבמה. אירועים צצים מכל עבר, ואין גבול לאפשרויות. טבעון מקום מיוחד, שהרגשתי שזה לא משנה בכלל לאן אתה הולך. הכל מלא ביופי.

ואיזה אדיר זה להרים במת קרקס בתוך מדשאה ענקית של בית ספר. ניסיתי לדמיין את עצמי תלמידה במקום. איך זה לגדול בתוך ג'ונגל. לצאת לשחק בהפסקות בתוך כל הירוק הירוק הזה. ג'נג'ה הפקיד בידיי מחשב תאורה. זו הייתה הפעם הראשונה שהתנסיתי בזה. היו בסך הכל 4 פנסים, שכולם נשלטו על ידי 4 ערוצים, והיה לי מעט זמן להתאמן על זה לפני ההופעה.
היה מופע קרקסי של הליצן רומן קוייפמן. הרגשתי המון אחריות, שכל צבע שאני בוחרת צובע את הסצנה בצבע אחר וגורם לאלף תחושות שונות, אבל אני מודה שעם כל הפחדים – נהניתי לעשות את זה, ושמחתי על ההזדמנות שהייתה לי. להתנסות בזה לראשונה.

משם תפסתי טרמפ מהחניה עם בחור חביב שהיה חלק מבמת הקרקס. עברנו בביתו, דרך קיבוץ לא רחוק מטבעון, לעצירת קפה קלה. רציתי להספיק להגיע בזמן להופעה של להקת "נשמה", אבל הרגעתי את עצמי ואמרתי לעצמי שלא משנה מה – שאאפשר לעצמי להינות מהספונטניות ומהמפגשים שהפסטיבל מביא איתו. זה לא פחות חשוב מהתכנונים.

הוא היה בעניין ללכת יחד להופעה ונסענו אל הבית בו התרחשה ההופעה שהייתה על גג פרטי. זה גרם לי להיזכר במסיבות בית של יום שישי בירושלים. אווירה צ'ילית ורגועה. חוויה אחרת משאר ההופעות הפרועות שיצא לי לראות את "נשמה" מופיעים בהם, אבל עדיין היה מחשמל.

חשבתי לעצמי – איזה קולים האנשים של טבעון. אנשים שאוהבים לחגוג. בכל הגילאים. אנשי משפחה, ולא רק צעירים.
פגשתי סוף סוף חברות מהלימודים שהצטרפו אליי והייתה שמחה גדולה שכולנו שם יחד.

כשההופעה נגמרה, שאלתי חבר אם הוא ירצה להצטרף אליי להופעה של "טוניק קלוניק". התחילה מסיבה מיד בתום ההופעה, ורקדנו יחד כמה שירים, והמשכנו לתחנה הבאה. צחקתי ביני לבין עצמי שלא משנה כמה תוכן מטורף וחדש יש בתוכנייה – אני לא יכולה לוותר על הלהקות שאני מכירה, כי אני סקרנית איך תיראה ההופעה שלהם בפסטיבל שכזה. בסוף כנראה תמיד חוזרים למוכר ולאהוב…

אני לא יודעת לאן הגעתי, אם זה היה בית פרטי או מקום אחר, אבל נכנסתי אל תוך חצר ענקית מלאה במקומות ישיבה. נראה לי שזאת הפעם הראשונה שראיתי את טוניק מופיעים במופע ישיבה, וסיקרן אותי איך זה יעבוד שם.
"טוניק קלוניק" מייצרים חוויה של מופע, שעבד טוב עם הבמה שהם קיבלו. הקהל צחק ונהנה. המשכתי בתפקידי, והתפרצתי שוב אל תוך השיר "האהבה שלי מתה", דבר שמצחיק בכל פעם שהוא קורה ומשעשע לראות את התגובות של הקהל אל הצעקה הזו.

לאחר ההופעה פגשתי עוד חבר, שסיפר לי שקיבל דיווח על מסיבה בתחנת הקמח, וחברתי אליו. כשנכנסנו הייתי בהלם מהמקום. עוד מקום יפה. הרגשתי שאני עומדת להשתגע מכל היופי הזה. תחנת הקמח הרגישה מעט כמו מבוך, בו היו פניות שהובילו לחללים בתוך חללים שהיו עצומים. ואם זה לא היה מספיק, אז הייתה את הרחבה בקומה העליונה שם היה תיקלוט של די.ג'יי דיאנה. לא היו הרבה אנשים והיה הרבה מרחב לרקוד. עברתי בין החללים. היו תערוכות הדפסים, והקרנות של ווידאו ארט, ומקום לשבת וסיפריית השאלת ספרים. אני חובבת מבנים נטושים, אליהם יוצקים תוכן תרבותי מלא אופי. בהמשך השיטוט שלנו בתוך המבנה הזה נכנסנו לעוד חלל ענק, בו היה בר וחשבתי לעצמי שזה חתיכת מקום לפתוח בו דבר כזה, והנה – אנשים יושבים שם.
הייתה מסיבה טובה, ובלי ששמתי לב – מצאתי את עצמי הולכת לישון ב-5 בבוקר אחרי רצף של חוויות לא הגיוניות.

יום שישי, 12.4.19

לקח לי חצי יום להתאושש ממאורעות מיום חמישי. קמתי רק ב-13:00, וזה עוד לאחר התגלגלויות במיטה בניסיון לגרד את עצמי, אך ללא הצלחה. קצת גמרתי את עצמי ביום חמישי ועכשיו אני מתמודדת עם התוצאות. זה באמת פסטיבל, עם כל האינטנסיביות של פסטיבל, אפילו שזה מתעתע ומתקיים במקום אורבני והבית תמיד בהישג יד – אתה נמצא רוב שעות היום בחוץ, ומדלג בין הגושים השונים שנמצאים במרחקים גדולים זה מזה, ובלי שאתה שם לב אתה מוצא את עצמך הולך לישון ב5 בבוקר כי קשה להפסיק את רצף ההתרחשויות.

הייתי בהופעת בלוז בקפה לואיז ומשם הלכתי לקונסרבטוריון לרצף הופעות של "מינוס אפס" ו"קיקי מלינקי". אני חושבת שזו הייתה אחת הבמות המפוספסות בפסטיבל, וחבל.
היה מזג אוויר כל כך טוב בחוץ, והיה לי מוזר שההופעות מתקיימות במקום מקורה בשעות היום.
מה גם שלא הייתה תאורה כלל במקום, וההופעות התקיימו בצורה חשוכה. היה מעט קהל אבל ההופעות היו טובות. רק התבאסתי קצת בשבילם שככה זה יצא.

ג'נג'ה שלח לי דיווח מצב שמאוד כדאי לי להגיע ב-16:30 לדשא של בן גוריון כי עומד להתקיים מופע טרייבל מטורף, אז המשכתי לדרכי. פגשתי את חברותיי מהלימודים, וזכיתי לראות דשא מפוצץ באנשים. קהל אחר. סוג האנשים שהולכים למעגלי שירה מקודשת, אבל לא רק.

חשבתי על המגוון העצום של הקהלים שנמצאים בפסטיבל הזה. שייח אבריק הוא אירוע שפונה למגוון של אוכלוסיות וקהלים, להיפים וליאפים, ומצליח לחבר את כולם. זה היה מעניין לזוז ממרחב למרחב ולראות איך קבוצות האנשים משתנות. כל אחד יכול למצוא את התוכן שמתאים לו ושמעניין אותו. המופע התחיל, והקהל היה בטירוף. האנרגיות בערו בכולם. להסתכל על הכמות, ורק לדמיין שמעבר לכמות הלא נתפסת הזאת של אנשים שנמצאים כאן בדשא נמצאים עוד אלפי אנשים בחלקים השונים של טבעון, ריגש אותי מאוד. ולא להאמין שכל זה תוך 3 שנים.
תפסתי טרמפ וחזרתי לקפה לואיז, למופע המחווה לביטלס של חבורת המפלצות – נדב הולנדר, עוזי רמירז, אלון לוטרינגר יוני הלוי ונהדי לזר.

הגעתי בדיוק לשלושה שירים, ולצפות במחזה הזה עם כניסתי לשם – של אנשים שיושבים על המדרגות, וצופים מלמעלה, ומאחורי הגדרות ומאחורי המכוניות – השאיר אותי חסרת מילים. אותה כמות הייתה לפני רגע בדשא של בן גוריון. מעט התבאסתי שלא הספקתי יותר מזה, אבל עצם הרגע של להיכנס לפיצוץ אוכלוסין הזה זאת תמונה שתיחרט לי בראש לעוד הרבה זמן. הקהל רצה הדרן, אבל חבורת המפלצות השאירו את כולם עם טעם של עוד.

יצאתי לסיבוב שוטטות עם חבר, מנסים להבין לאן פנינו בהמשך. הוזמנו לארוחת שישי והצטרפתי אליו. זו הייתה ארוחת שישי מפוארת, מלאה באורחים. ש"שינים. חברים ומשפחה. הם קראו לזה, "ארוחת שישי סטייל שייח אבריק". הכל היה סגור אבל הצלחנו למצוא תחנת דלק פתוחה והגענו עם בקבוק יין אל הארוחה.

זכינו באירוח כיד המלך, ואפילו הצלחנו לענות על 16 מתוך 20 שאלות של "הארץ"! הכוח של חוכמת ההמונים הוכיח את עצמו. קיבלתי התראה מוקדמת שכדאי לי להגיע עד השעה 21:00 אל תחנת הקמח. שיש מסורת מהפסטיבל הראשון של מסיבה מפוארת שמתרחשת שם ושכדאי מאוד להיות שם. הצטרפתי לחבורת הש"שנים הישר מארוחת שישי ונסענו למסיבה.
היה צפוף והיו המון אנשים שחיכו לעלות. הייתי סבלנית וחיכיתי. שאלתי את עצמי אם זה שווה את זה. הדיבור על האירוע גדול, ויש המון אנשים שמחכים בחוץ. אז אם אני כבר פה אולי זה שווה בדיקה?
פתחו את השערים, וההמון החוגג של טבעון טיפס מעלה.

אני מודה שלא ידעתי מה אני מרגישה סביב האירוע הזה. פתאום הרגשתי סגורה ודחוקה בתוך ההמון והחלל הסגור ואולי בגלל שהייתה לי חוויה משמעותית ומיוחדת מהלילה הקודם במקום, הרגשתי ששם אני רוצה להישאר. החלטתי לחתוך. ידעתי שהדיבור הוא גדול, אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת. שימח אותי שכזאת כמות של אנשים נוהרת לאירוע שדיי אפשר לומר שהיה אירוע השיא של הפסטיבל. אבל זה לא היה בשבילי. רציתי להשאיר לעצמי את הזיכרון המתוק של הגילוי.

חזרתי אל השער, מנסה לתפוס טרמפים. עצר לי זוג חביב ומבוגר שניסו גם הם את מזלם להגיע למופעים – אבל החליטו לחזור גם הם כי היה להם לא נעים. הוזמנתי למדורה של חברים, ואותו זוג חביב לקח אותי הישר לנקודה (תוך כדי וויכוח בטלפון יחד עם החבר שהכתובת שהוא נתן לא נכונה, ושהם מקומיים ומכירים את כל הקודים והשמות של האיזורים והמקומות).
הודתי לאותו זוג, והלכתי בשבילים הפראיים עד שהגענו אל המדורה.

היה נחמד לסיים ככה את היום. תקופה ארוכה שלא עשיתי מדורה יחד עם חברים. אירוע שנשמר למקרים מיוחדים. והיום זה יום מיוחד. היה קר מאוד, והצלחתי להתחמם מעט. זו הייתה הזמנה שבאה בדיוק בזמן, להוריד קצת מהלחץ שיצאתי איתו מתחנת הקמח. את הלילה סיימתי מוקדם, לשם שינוי, וזאת הייתה הדרך המושלמת לסיים איתה את היום.

איור של להקת "הקולות הצפים": נמרוד פרידמן

יום שבת, 13.4.19

היום האחרון של הפסטיבל הגיע. ערכתי ארוחת בוקר-פרידה מגאיה המארחת שלי. הגיעה חברה לבקר, והמשכנו יחד אל בית הקפה שבתחנת הרוח – אותו מפעילים בין השאר גם פגועי נפש. מאוד שימח אותי שיש מקום כזה.
נשכבנו על הדשא ונהנינו ממזג האוויר החם והנעים.
המשכנו יחד להופעה, באיזור עוד יותר מרוחק, ואני מודה שקצת נבהלתי ולא ידעתי איך אני הולכת
לצאת משם. למזלי פגשנו מישהי בדרך שהצטרפה אלינו. היה נעים ומסודר ושמחתי שהיה הרבה צל, אבל הרגשתי שאני לא מתחברת להופעה. מי שהכרתי רק הרגע אמרה שבקרוב תרצה לזוז ואם ארצה אוכל להצטרף אליה, וזה בא בתזמון מושלם.

היא הסיעה אותי אל האנדרטה, ושמחתי שהגעתי בדיוק בזמן להופעה של "הקולות הצפים" שהופיעו בתוך הספרייה. הספרייה הייתה מלאה בילדים ומבוגרים. המופע של הקולות הצפים היה מופע קסום ומתוק. קולות שמטיילים בין מדפי הספרים, וגרמו לאנשים להתרגש ולמחוא כפיים כשהקהל נתפס על שורה שהוא אהב. כבר מספר פעמים אני מנסה לתפוס הופעה שלהם, ושימח אותי שנפלתי על ההזדמנות המיוחדת הזו לראות אותם מופיעים במסגרת הפסטיבל. ל"קולות הצפים" יש כשרון להופיע במקומות שיוצאים מגבול המופע המוכר. שימוש בחללים מעניינים שהקול מהדהד בהם.

הלהקה הזמינה את הקהל להצטרף אליה לשיר, ולימדו אותנו קנון (שלצערי הספקתי לשכוח איך מילותיו הולכות, רק זוכרת שהשיר כלל תרנגולת, אבל לא שכחתי את הרגע המיוחד הזה). לילה, חברת הלהקה, אמרה שאנשים נוטים להתבייש ולא לשיר ולהרגיש החמצה בסוף כשהם שלא שרו, ועזרה ללא מעט אנשים להוריד מחסום של בושה ופחד. כולם החלו לשיר, וזה באמת שיחרר ממני המון. זה כיף לשיר. זה מרפא וממלא. יצאתי משם עם תחושה מרוממת נפש.

אנחנו מגיעים לרגע לפני סיום הפסטיבל. התחושה של הסוף מורגשת, והשאלה הגדולה "איך חוזרים הביתה" מתחילה לנקר בראש. אני צריכה להתחיל לחשוב על זה. צריך להתחיל לחזור לחיים שבעולם בחוץ. אני חוזרת אל הדשא של בן גוריון, ומתחילה להיפרד מחברים, מנסה להבין איך ממשיכה. אם מחכה לאוטובוס או מצליחה להסתדר על טרמפ. פתאום פגשתי חברה מירושלים, שמספרת לי שהיא מקריאה שירה בקרון הספרים. אנחנו מצליחות למצוא טרמפ שיחזיר אותנו, דבר שהרגיע אותי מאוד.

יש מקומות שהכרתי בזכות הפסטיבל, ושאני כבר מחכה לחזור אליהם. קרון הספרים הוא אחד מהם. לא יודעת איך פספסתי אותו כל הזמן הזה, לרגעים אני לא באמת מאמינה שאני נמצאת במקומות האלו – כל מקום בטבעון הוא מקום לרוח ולתרבות ומאפשר את המפגש הזה. הטרמפ שלנו מחליט להישאר עוד קצת, ואנחנו ממשיכים יחד והולכים לראות את ההופעה של "סרג'נט כרוב" בתחנת הרוח.

זו הפעם הראשונה שאני רואה את הכרובים מופיעים במופע ישיבה, וההופעה הזו תאמה את האולם שהם קיבלו. הייתה אווירת קונצרט-בלוז. האולם היה מלא ולא נותר כיסא ריק. המוזיקה של הכרובים הוכיחה שהיא יכולה לצאת מגבולות הלבונטין וערבי ההופעות במועדונים. הקהל של טבעון היה הקהל המדויק, שפתוח למוזיקה חדשה ומקשיב בקשב רב. זו אחת ההופעות הטובות של החבורה.
אנחנו מתקפלים ונוסעים, ולא שוכחים לעשות עצירה בדרך לאכול חומוס.

אני קצת לא מאמינה שהייתי עכשיו 4 ימים בפסטיבל עירוני בטבעון. הרגשתי שיצאתי ממנו עם הרבה מחשבה, ושלמדתי הרבה על דברים שמניעים אנשים לקום ולעשות בשביל לתמוך בתרבות שלהם ושלפסטיבל הזה יש אפקט עצום על איך אנחנו כחברה רואה את התרבות שלנו מתקיימת. רוח הפסטיבל מתפשטת לערים נוספות, דוגמאת פרדס-חנה ופסטיבל "דרך הנדיב" שהתרחש בנובמבר האחרון בפעם הראשונה. אירוע שהתמלא באופי של תושבי המקום. ופסטיבל נווה נאמן בהוד השרון, שעתיד לקרות ממש בקרוב. הקהילה יוצרת את הפסטיבל.
לשייח אבריק יש רעיון פשוט שהרבה אנשים יכולים להזדהות איתו, וזה רעיון פורץ דרך, במיוחד כלפי איך שנראים היום פסטיבלים בארץ.

מי יודע אילו חוויות יהיו לי בשנה הבאה. אני שמחה שנסעתי, ושמחה על כל מה שפגשתי בדרך. הפסטיבל הזה מילא אותי וגרם לי לחשוב הרבה על איך אני מעתיקה את הדבר הזה לחיי היומיום שלי ולדרך שבה אני רוצה לחיות.

נשמה & קופלנד / 16.3.19 / פרגמון ירושלים / מאת: גבריאלה חזון

אחד הדברים שאני אוהבת בבלוג הזה שיצרתי (אני משוחדת, מותר לי), זו האפשרות לחזור אחורה בזמן ולהסתכל על כל מיני טקסטים ישנים שכתבתי. לכתוב עוד טקסט, על להקה שכבר כתבתי עליה, מה הקטע? מה חדש פה בעצם? מה יש עוד להוסיף? סתם לטחון מים.
הו. אז התשובה שלי היא שיש תמיד מה להוסיף, ושמהות הכתיבה היא התבוננות ארוכה ותשומת לב לפרטים הקטנים, איפה מתחיל השינוי ואיפה דוושת הגז מתחילה להתניע.

מבלי שאתה מתכוון אתה נכנס למערכת יחסים למרחקים ארוכים עם להקה שבכלל לא התייחסת אליה, כי מי הם בכלל, וברגע שתשומת הלב שלך נתפסה – הלב שלך נעשה שבוי. אתה זז איתם בארץ כדי לראות אותם גדלים והופכים למפלצות. מקבלים ביטחון. שורפים במות. נוגעים בעוד ועוד לבבות.

הפגישה העיוורת הראשונה עם להקת "נשמה" קרתה באירוע "שוליים רחבים" שהפיקו באופקים שבדרום באוגוסט האחרון. שם פגשתי לראשונה את החבר'ה של תנועת תרבות, והשאר היסטוריה (נו, כבר קראתם בבלוג, ואם לא אז תדפדפו למטה).
אני זזה איתם. לעפולה, לאן שיקחו אותי – אני איתם. אני מאמינה אמונה שלמה וגדולה בכל דבר שהם נוגעים בו שקשה לי לסרב להם. רק מחכה לראות אותם שוב.

קיבלתי מהם הזמנה נוספת לראות הופעה שלהם, הפעם במגרש הביתי שלי. ירושלים. ערב גרוב וסול יחד עם להקת "קופלנד". שילוב מצויין וקונספט מדהים לערב. כיף שיש דאבל פיצ'רים בסגנון הזה. הופכים את הערב למסיבה (בשילוב של תיקלוט וינילים של אור ברמן). התאמה מושלמת, קשה לא להוציא מזה דברים טובים.
זכרתי ששתי הלהקות הופיעו ביערות מנשה לפני שנה בבמת העץ. החיבור הרגיש כל כך הגיוני.

ראשונים הופיעו "קופלנד".
קופלנד הוא הרכב בהתהוות שעבר קצת טרנספורמציה. מפרויקט הסולו של הסולנית יעל קופלנד, להרכב גדול שמתחיל עכשיו את דרכו בעולם.
בתחילת ההופעה, ציינה יעל שהיא מאוד מתרגשת כי זאת ההופעה הראשונה שלהם בתור להקה. וכשהיא אמרה את המילה הזו, "להקה", הייתה ניכרת ההתרגשות בקול שלה. זה שינוי מהותי ורגע משמעותי מאוד להגיע להחלטה הזו. להוריד את השם הפרטי, ולאסוף את כולם תחת שם אחד. עוד שלב בדרך להגדרה עצמית (מזכיר לי פוסט אחר שכתבתי, בדומה לתהליך שלהקת Monad עברו ועוד עוברים – ההחלטה להפוך מפרויקט של איש אחד להרכב שמופיע יחד, בשאיפה להישאר כמה שיותר יציב).

ביעל נתקלתי ברשת, פה ושם. ראיתי חומרים שלה מסתובבים, וקליפים מושקעים שהוציאה, אבל משהו בי עוד לא נתפס. לא נשאר באמת להקשיב לה עד הסוף.
אולי אלו דיעות קדומות, אולי זה פשוט לא הסגנון שלי. זה מתוק מידי. זה חמוד מידי. אולי זה לא בשבילי.
קצת מזכיר את ג'יין בורדו באווירה – וזה לא נאמר כמילת גנאי. אלא כמשל.
אני חושבת שעיקר המחשבות שלי היו, לאיזה קהל המוזיקה של יעל פונה. ואני זה לא הקהל הזה.
ולראות אותה מופיעה בפרגמון היה לי רגע מפתיע.
כמקום שיצא לי בעיקר לחוות בו יותר אירועי טכנו ורוקנרול, לא חשבתי שאשמע בו סול וגרוב, ומאוד שימח אותי להקשיב לתוכן אחר ממה שהתרגלתי לחוות במקום.

יש ביעל ביישנות אבל גם אומץ. ההתרגשות מההופעה הורגשה מאוד, אבל בשלב מסויים הפקק נפתח והסול זרם בעורקים של כולנו שם בקהל. אני מצליחה סוף סוף להקשיב למילים, לטקסטים של יעל. זזה עם המוזיקה ונהנית. נהנית באמת.
אני רואה ביעל את הדרך שהיא עוברת, חיפוש זהות של מוזיקאית, ושיטוט בדף הפייסבוק של הלהקה מותיר בי רושם רב, ולא בגלל הצילומים המעוצבים וההשקעה בניראות. הדרך משתקפת במה שיעל מוציאה החוצה.
כל זה מורגש במוזיקה שהלהקה מגישה לקהל. נגנים מוכשרים אחד אחד, שביחד מרימים את קולה של יעל, ונשמעים כמו להקה שאני מסוגלת לראות אותה רצה הרבה – במיוחד בפסטיבלים.
אני חושבת ששאלת הקהל היא שאלה גדולה, ומוקדם מידי לדעת, והסקרנות נשארת בי לראות לאן המוזיקה שלהם עשויה להתפתח.
הלהקה שוקדת בימים אלו על הפקת אלבום, אז כל שנותר זה לחכות ולשמוע מה עתיד לצאת.

איור: נמרוד פרידמן

אחריהם עלו להקת "נשמה". הרגשתי שתפסתי את הלהקה במצב רוח אחר מאז הפעם האחרונה שהתראינו. תחושה של ביעבוע, שמשהו עתיד להתפוצץ על הבמה אבל עוד לא ידוע מה.

כשהייתי בעפולה בחגיגות שנה למגזין האומנות האינסטגרמי של תנועת תרבות וכתבתי עליהם, זה היה לא הרבה אחרי הקלטת האלבום שלהם שנעשתה בדרך הכי עצמאית שיצא לי להכיר. לא הדרך הקלאסית, של להקליט אלבום באולפן.
הלהקה הפכה את הבית של עדי לוז, סולנית הלהקה, לאולפן. עם מיקרופונים במקלחת ובחדרי השינה.
את כל ההקלטות הם ביצעו תוך שבוע, ואת המיקסים עשו בעצמם (מיקס של יונתן קורן, חבר הלהקה).

כשנסעתי בפעם האחרונה לעפולה לכתוב על ההופעה של עדי שחם וקיקי מלינקי, בין לבין ההופעות תיקלט טל רווה. לרגע אחד הרגשתי שאני שומעת שיר מוכר ולקח לי רגע להבין מה אני שומעת. זה היה השיר "אישה קטנה", ולשמוע אותו מוקלט ומופק הייתה לי הפתעה גדולה. זה היה נשמע כל כך טוב שזה פתח את התיאבון.

כנראה שגם התיאבון של הלהקה נפתח, כי בהופעה בפרגמון הלהקה דיי טרפה את הבמה. כבר בשיר השני זה קרה. עדי טיפסה על אחד הרמקולים, שרה עמוק עמוק אל תוך המיקרופון ולא הורידה את האנרגיה לרגע.
זה הרגיש כמו רגע שיא מאוד גדול. זה כבר חם ורק מחכה כבר לצאת. מן הסתם יש עוד כמה שלבים בדרך, אבל זה כבר קורה, זה עוד רגע שם.
מדהים אותי כל פעם מחדש האש הגדולה שיוצאת מתוך עדי.
גם בשירים הנוגעים והרגועים יותר, כשהקול של עדי נעשה יותר קטן ורגוע, העוצמה לא כבית.

היה לי רגע מאוד אישי ומרגש, בביצוע השיר "אישה קטנה", כשברגע השיא שלו בו עדי שרה: "אולי יום אחד ארצה / ללכת עד הקצה / להתמסר בלי להיות כה נחושה / להתמסר לזרועותיה של אישה" היא ביצעה פנייה אישית אליי.
אני חושבת שלקח לי רגע להבין שהפנייה הייתה אליי. התחבקנו שם רגע ארוך ונעים. התמלאתי שמחה.
ומיד אחרי השיר הזה, במעבר מהיר, עדי ביצעה את השיר "עפולה", שכבר הזכרתי בפוסט הסיכום מעפולה כמה הטקסט שלו עוצמתי בשבילי. ממש הרגשתי שהשיר הזה מוקדש לי עכשיו, ועוד אחרי החיבוק הזה. הייתי המאושרת באדם.

כשההופעה נגמרה, ניגשתי אל החבורה ושאלתי אותם – מה. זה. היה. האנרגיות בערו מהם. הטירוף והריגוש מילאו את כל החלל. זה באמת היה רגע ייחודי שאני לא יכולה להשוות להופעות קודמות. רגע של קפיצת מדרגה. כנראה ככה זה רגע לפני שמוציאים אלבום…

שוחחתי עם חברה מהלימודים אחרי ההופעה, שמכירה את הלהקה מימי תנועת תרבות, ודיברנו על כמה הלהקה נגישה ומסוגלת להגיע למגוון רחב של אנשים ולגעת בהם. היא שיתפה שמעולם לא ראתה אותם ככה. גם אני לא.
זו הייתה בהחלט הופעה מדהימה.


לסיכום –
היה דאבל פיצ'ר מצויין עם חיבור חזק וטוב בין שתי הלהקות שיצר ערב מעניין. יכול להיות מגניב להמשיך ולהתגלגל יחד בעוד מקומות. להפיץ יחד את בשורת הסול.

הבנדקאמפ של יעל קופלנד


הקלטות ספונטניות שהקליטו יונתן קורן ועדי לוז, הלא הם צמד "שמנת חמוצה"

גיאגיא, מופע להקה, חגיגות הריליס #20 / 24.12.18 / לבונטין7 ת"א / מאת: גבריאלה חזון

כבר תקופה ארוכה שאני רוצה להקדיש בבלוג פוסט על גיאגיא (גיא בן-עמי) ולא הספקתי להתפנות לכך, ועדיין – זה יושב לי עמוק בתוך הראש כמה שאני רוצה לכתוב את המילים האלו עליו.
מעין סקירה מוזיקלית לדרך שאני עוברת דרכו.

את גיאגיא יצא לי לראות בלא מעט הזדמנויות השנה. אני חושבת שהוא בין האמנים שיצא לי לראות הכי הרבה. תמיד נתקלים אחד בשניה (אוהבים את אותן להקות ומסתובבים במעגלים דומים, לא מפתיע). אם זה בפסטיבלים במקומות שכוחי אל, או ערבי להקות שונים ומגוונים בלבונטין7 או בבית אלפא, או כמופע חימום במחסן7 בבאר שבע.

גיאגיא הוא שם שחזר על עצמו בכל אירוע שנכחתי בו עד שזה נעשה כבר מדבק. אני מחפשת את ההזדמנויות הבאות מתי פשוט סתם אוכל להקשיב לו שוב. כל הופעה שלו היא פורקן. אז מה אני נזכרת עכשיו בהופעה שקרתה לפני 4 חודשים? הרבה הספיק לקרות מאז.
אבל בהופעה ההיא, היה משהו מיוחד ששווה להתעכב עליו ולחזור אליו. וזה חלק מהעניין של עיבוד החוויה המוזיקלית, לחזור לרגעים שחלפו. לשחזר אותם ואפילו לחוות אותם קצת מחדש.

על ההופעה הזו לא היו יותר מידי פרסומים. רק פוסט אחד בפייסבוק, בלי איוונט, בלי יחסי ציבור. הזמנה פתוחה לכל מי שחווה את גיא בתהליך, שיהיה שם איתו. הופעה חגיגית וגדולה עם הרכב מלא, כשהוא המופע המרכזי. לשם שינוי לא מחמם אף אחד. הפרסום של האירוע נעשה בדרכו של גיא, שזה להקיא מחשבות החוצה ולתת להן להתגלגל בעולם.
מי שמרגיש שזה מתאים לו, שיעשה את הבחירה שלו. הוא ישמח שתהיו שם.
הפרסום הזה גרר גל תגובות של אהבה אמיתית – שהוכיח את עצמו בערב ההופעה.

הגעתי באיחור של כמה שירים, אחרי מופע החימום של צוף/זוהר/ענבל.
כשנכנסתי, הלבונטין היה מלא. אם לא לומר דיי עמוס. היה מאוד מרגש להיכנס אל תוך אולם כזה. מגיע לגיאגיא. המון חברים ומוזיקאים איתם הוא שיתף פעולה במהלך התקופה נכחו שם בחדר (סוג של פגישת מחזור). במהלך ההופעה גיאגיא זרק שהוא מאוד שמח לראות את כל מי שהגיע, רק הלוואי שהוא יראה גם פרצופים חדשים שהוא עוד לא מכיר.
אני יכולה להבין את התסכול, כשאתה מגיע רק לקהל מסויים ולא מצליח לפרוץ מחוץ מעגל החברים ותמיד אלו אותם אנשים ואותם פרצופים, אבל יש בזה משהו מיוחד כלפי המעגל הזה. דור של אנשים שגדלים על המוזיקה הזו. ומתוך אותו מעגל יש כל כך הרבה שיתופי פעולה בין אנשים. דבר שעוזר לכולם לצמוח בסופו של דבר.

ההופעה הייתה בהרכב מלא אליו הצטרפו בן טברסקי על התופים, אורי קוטנר על הבס ואיילו על הקלידים.
באופן מפתיע גיא לא היה כלל על התופים כל ההופעה (חוץ משני שירים לקראת הסוף), אלא היה על המיקרופון במרכז הבמה. לא שלא ידעתי את זה, אבל החופשיות שלו מעמדת התופים איפשרה לי לשים תשומת לב חדשה בכמה שהוא ראפר מדהים.

אני אוהבת לראות אותו מופיע עם אותם החומרים אך במצבים שונים, לפי מצב הרוח. אם זה רק הוא לבדו על הבס, או כשיש תופים וקלידים.
לשמוע פתאום את גיאגיא עם הרכב גדול ומגוון רחב יותר של תפקידים – הוסיף כל כך הרבה דברים חדשים למוזיקה שלו שלא חשבתי שייצא לי לשמוע אותו ככה.

איור: נמרוד פרידמן

גיאגיא אחד המתופפים הכי פעילים שיצא לי להיתקל בהם השנה. מנגן בלא מעט פרוייקטים שכבר קשה לי לעקוב (שרי ורינו, בחודשים האחרונים הצטרף גם לרגל סברס, פלסטיק סופ, באבל ראפ טראפ, ואלוהים ישמור כבר הספקתי לשכוח אבל זה כי הרשימה עוד מתארכת וכי לא חסרים לגיא עוד פרוייקטים…).
כל פרוייקט שהוא מנגן בו שונה מהאחר. מרתק לראות את גיא משנה פאזה ומקצבים בכל הרכב שהוא שותף לו. יכולת-על לתופף באלף צורות שונות, בצורה שעוד לא שמעת אותו מתופף בה.
יש לו את חותמת האיכות שלו וכישרון מפחיד ומי לא היה רוצה מתופף כזה בלהקה שלו?
היכולת להמציא את עצמך מפרוייקט לפרוייקט מעוררת הערכה.

במהלך ההופעה ראיתי חבר שהחזיק מצלמת ווידאו והסריט את ההופעה כולה.
התלהבתי מאוד, כי זו באמת הופעה חשובה שמזל גדול שיש תיעוד שלה. בשבילי זה היה רגע מאוד גדול.
גיאגיא אמן צנוע מידי מידי מכדי שיכתירו אותו כדבר גדול. יש אמנים שלא זקוקים ולא רוצים את הכותרות האלו. תקשיבו למוזיקה, תבואו להופעה, לא צריך לדבר גבוה, לא צריך יותר מידי פירגונים. העיקר שנהיה שם ביחד ונקשיב.
הוא פשוט עושה מוזיקה, ורוצה להמשיך לעשות אותה בלי להתעסק בכל המסביב. יגיע לאוזניים שזה יגיע אליהם (וזה מגיע. לאט לאט זה מגיע לעוד אנשים). הגישה הזו יוצרת חיבור אוטומטי והזדהות.
יש לגיא המון אומץ וכנות ביצירה בדרך שעוד לא יצא לי להיתקל בה. זו מוזיקה שיכולה להיות מורכבת לאוזניים מסויימות (במופע חימום שהיה לקוסטה קפלן במזקקה אי שם בחודש נובמבר, פגשתי חבר ששמע אותו לראשונה ולא ידע איך לאכול את זה), אבל ברגע שאתה בתוך זה – אתה מאוהב ומקבל את זה כמו שזה. נא.

גיאגיא יכול ללמד את כולנו שיעור ביצירה. אני לומדת דרכו שיעור גדול בהצבת יעדים (להוציא ריליס כל 20 יום זה חתיכת יעד שאתה בוחר להציב לעצמך, ואז עוד למחוק הכל. מעשה אמיץ), חוסר שפיטה עצמית (גם כשהטקסטים מדברים בעיקר על זה) ויכולת לשחרר ולפרוק בלי פחד.
הדרך שבה הוא מקיא את עצמו ואת המחשבות, בכנות מטורפת, אימפולסיביות של ילד שבכל טיפת רוק שהוא משפריץ על המיקרופון והזיעה שהוא מזיע על התופים הוא אומר את האמת ורק את האמת שבמחשבות של רבים מאיתנו, על כל מה שעקום ודפוק וכל מה שנשמע פשוט אבל הוא לא.
אופי היצירה שלו הוא דבר שאני מאחלת גם לעצמי.

הייתי מצרפת לכאן לינק לבנדקאמפ של גיאגיא, אך לאחר המופע החגיגי הוסרו כל הריליסים מהבנדקאמפ.
ניתן להאזין לכל 20 הריליסים בערוץ היוטיוב שלו.

כאן יש ראיון יפה יפה שענבל מצוף/זוהר/ענבל תימללה והוציאה בבלוג שלה לפני ההופעה בלבונטין וזה טקסט ששווה לחזור אליו.
יש לגיא פרספקטיבה מעניינת ואני לקחתי מהראיון הזה הרבה.

פודקאסט של אוריה שני מארח את גיאגיא.
מומלץ להקשיב עד הסוף. תהליך מאוד מעניין של פתיחות הלב במהלך השיחה הזו.

סרג'נט כרוב / 22.2.19 / "הבית האדום" שפירא ת"א / מאת: גבריאלה חזון

הפוסט הזה הולך להמשיך את רצף השהות שהייתה לי בתל אביב, שהניבה הרבה הופעות טובות שצפיתי בהם במהלך ארבעת הימים שביקרתי בה. שתיים מהן כבר פורסמו כאן בבלוג.
זה התחיל עם דניאל ספיר בפיצה פיפל, ממשיך לסרג'נט כרוב בבית האדום בשכונת שפירא עליהם אספר כאן, והסתיים בהופעה של ספינסטר סיסטר בתדר.
סיפור בהמשכים שלאט לאט מוצא את דרכו החוצה. כך נראתה חופשת הסמסטר שלי, עמוסה במוזיקה. הדבר הזה נתן לי המון כוח.
היה קשה לחזור אחרי רצף חוויות שכזה ללימודים…


את חבורת הכרובים הכרתי לראשונה באירוע של תנועת תרבות שהתרחש בשוק הישן בעפולה. זו הייתה הפעם הראשונה שצפיתי בהם, שם הם נתנו הופעה מיוחדת עם רגעים יפים שהוזכרו כאן. מאז נשארתי לעקוב אחר היצירה שלהם, מחכה להזדמנויות הבאות לצפות בהם.

אל קרנבל הכרוב הגדול קיבלתי הזמנה מבעוד מועד ותזכורת מדין בר, סולן הלהקה. אירוע המסכם את יציאת האי.פי "עצוב" שהוציאו, התכוננות לקראת יציאת האלבום שלהם וגיוס כספים אליו.
בהתחלה חשבתי שאגיע רק כדי להגיד שלום ולחזק את החברים לפני האירוע. היה לי קשה לחשוב שאני כל כך קרובה ואפספס אותם (הבית האדום היה כ5 דקות הליכה מהדירה בה שהיתי לתקופה הקצרה הזו), אבל לא הייתה לי יכולת כלכלית לתמוך בהם (לפעמים יש תקופות קשות בהם אין אפשרות לתמוך כפי שהיית רוצה).

עקבתי באדיקות אחר עבודתם לקראת האירוע בעמוד הפייסבוק שלהם, וראיתי כמה הם משקיעים לקראתו. אם זו הדפסת חולצות ותיקי בד עבודת יד בהדפס רשת (ואני יודעת כמה העבודה הזאת סיזיפית וקשה, ועוד להיות לבדך בסטודיו. להדפיס דבר כזה זו בהחלט יצירת אומנות), ומדבקות שמדברות את השפה העיצובית של עטיפת האי-פי "עצוב" שהוציאו (דמעות, שמש עגולה וצהובה, כרובים ולבבות).
את כל האומנות היפה הזו יצר דין, שמשקיע בכל פרט ופרט באומנות הוויזואלית של הלהקה.
כל הדברים האלו בהחלט עשו חשק להיות שם. חיכיתי כבר לראות את זה בעיניים.

ואז קיבלתי הודעה מדין שחיממה לי מאוד את הלב.
"אני ממש לא רוצה שדברים כמו כסף ימנעו ממך לבוא".
אני מאוד מודה לדין שנתן לי את האפשרות להגיע ולחגוג איתם. וזאת הייתה חגיגה גדולה שנעשתה כהוגן, ואני שמחה שיכולתי להיות שם לחוות את זה.

איור: נמרוד פרידמן

זו הייתה הפעם הראשונה שלי בבית האדום. שמעתי רבות על המקום אבל עוד לא יצא לי להיות נוכחת באירוע בו. הבנתי שהתמזל מזלי להיות בו עכשיו, רגע לפני שינויים גדולים שהמקום עתיד לעבור.
איך שהגעתי למקום הרגשתי בבית. מסוג המקומות שבאמת היו חסרים לי בנוף בחוויית ההופעות שלי בתל אביב. חוויה קהילתית וביתית. הזכיר לי את ירושלים במקצת, באווירה הקהילתית הזו שאני אוהבת. לא צריך להכיר אף אחד. יש אווירה טובה ששורה על כולם שאתה נדבק בה רק כאתה נכנס. המקום המושלם לקרנבל שכזה.

הייתה שמש נעימה וטובה, ותיקלוט פתיחה שמח שחימם את הישבנים של האנשים לפני רצף ההופעות, ובר קטן במרפסת, וג'ין וטוניק קרירים ומרק וחומוס של אמא של דין  להשביע את האורחים. אנשים פיזזו בפנים ובחוץ והייתה תחושת שמחה גדולה.
כל זה כשכל מבט שתפנה אליו וכל צעד שתצעד בו במרחב – יפגוש אותך דמותו של הכרוב. אם זה בשירותים מעל האסלה, אם זה במסדרון, ואם זה באולם ההופעה – כשגבעות ירוקות ושמש גדולה וצהובה משמשות כתפאורה לגב הבמה והכרובים מכסים את הקירות.
זו החגיגה של סרג'נט כרוב, וכל החלל לבש בגדי חג לרגל המאורע.

כל הארט סביב הוכן מחומרים פשוטים כמו קרטון אבל שהוכנו בקפידה בצבעוניות יפה (עבודתו של ראל ברזילי), כל כך פשוט וכל כך מדויק. זה מאוד שימח אותי. אומנות פשוטה אבל מלאה בהמון מחשבה.
להיכנס לתוך המרחב הזה עורר בי תחושת פליאה גדולה, איך אנשים מוציאים דבר כזה לפועל?
זה דורש המון אומץ.
הייתה תחושה שהמון אנשים היו מעורבים בהתרחשות הזו. זו הייתה חגיגה בשביל כולם (למבוגרים ולצעירים שלהם, לכל סקאלת הגילאים. דמותו של סבאל'ה חביב שלבש את חולצת הכרוב הייתה בולטת בשטח), ובטוחה שהייתה תחושת סיפוק רבה ללהקה. יש להם הרבה במה להרגיש גאים.
דוכן המרצ' היה הכוכב של האירוע. קיבל מקום של כבוד והיה מעוצב לתפארת.

הגיעו המון אנשים שבמשך הזמן יצרו עם הכרובים שיתופי פעולה שונים והתארחו בהופעה ברצף משוגע –
מופע חימום של "קרימו" – אייל קרימולובסקי, בסיסט וסולן להקת ממותה. אירוח של גיאגיא (כל אירוע בו גיאגיא חלק משמח אותי מאוד וכל שיר שלו הוא ברכה), ענבל מההרכב צוף/זוהר/ענבל, איתמר בק, אביאל קריב, נועה מירמלשטיין. כל אחד מהם נתן את הצבע שלו והוסיף לחגיגה. לא הכרתי את אביאל ואת נועה, אבל את שאר שיתופי הפעולה אני מכירה היטב וכל אירוח כזה היה מאוד מדויק. אני אוהבת כל אחד מהם בנפרד, ולראות את כולם ביחד ומבצעים ביחד שירים זה רגע שמאוד כיף לראות. איפה כל שיתופי הפעולה האלו נפגשים.

במהלך ההופעה, כחלק מהטקס התיאטרלי של הלהקה, העלו הכרובים את השמש הצהובה והגדולה לתורן שלם, דבר שתהיתי עליו רבות וניסיתי לנתח תוך כדי איך הם הנדסו את זה, מאיפה הם קשרו ואיך הם משכו את זה בצרה שככה זה יצליח. זה היה רגע לא צפוי, מבריק ומשעשע. שמור לרגעים מיוחדים כמו אלו.
בשיר האחרון של המופע, יצא מהחדרון הצדדי אל תוך הקהל הליצן יואל רון, שבמופע פנטומימה מלא הבעות של עצב חילק לכל אחד ואחד מהנוכחים את פיסת הכרוב, שהיא סמל המופע.
אני אוהבת שיש ללהקות את הטקס הקבוע שלהם, וגם אחרי שאתה יודע מה אתה הולך לראות – איכשהו זה עדיין מפתיע אותך. כי אתה יודע שזה לא יהיה אותו דבר, זה יהיה אחרת. כי המקום והזמן משנים הכל.
בעפולה לא זכיתי לראות את דמותו של הליצן. זה היה רגע קסם לראות איך הקהל מגיב אליו ומה דמותו של הליצן מפיחה בך.

כשההופעה של הכרובים נגמרה, הקרנבל עודנו המשיך באפטר פארטי של גידו ופרופסור קוף.
הרחבה הצטמצמה, אבל מי שנשאר בהופעה הרוויח הופעה שנתנה בראש לכל מי שנכח שם.
נוצרה מסיבת היפ הופ קטנה, בה שחינו בזרם התודעה ושטף המילים של גידו והפרופסור.
עוד לא יצא לי לראות את גידו בהופעה, עוד שם שריחף מעליי המון ואיכשהו המפגש עם המוזיקה עדיין לא קרה, וברגע שהוא התחיל לשחק עם המילים והמקצבים שלו – הייתי כל כולי איתו בתוך המוזיקה. יש לו יכולת לסחוף אותך אחריו. אני בקושי זוכרת את השירים רק את הרוח הכללית וכמה היא הניעה אותי, וזה הדבר היחיד שחשוב. האנרגיות הגבוהות שהיו.

אחרי לא מעט שעות שביליתי בבית האדום, שהתחילו מהבוהריים ונמשכו עד הצהריים המאוחרים, הגיע זמני ללכת.
היה אפשר להמשיך את האירוע הזה עוד שעות ארוכות.
אין ספק שככה צריך לסגור פרק של יצירה.
זה היה אירוע שיא, ואני לא יכולה לדמיין מה הם יעשו כשהם ישיקו את האלבום שלהם. מה הם מתכננים לנו אז ולאיזה גודל מפלצתי הכרוב הזה עוד עשוי להגיע.

הכרובים הינם:
רום גילדר – בס
גלעד סירוטה – תופים
יותם הלפרין – קולות וקלידים
דין בר – שירה וגיטרה
נדב בלומר – סקסופון

הבנדקאמפ של סרג'נט כרוב

צילום: אבי גורפינקל

עדי שחם וקיקי מלינקי / 8.3.19 / השוק הישן – עפולה / מאת: גבריאלה חזון

משהו טוב קורה בעפולה, וזו סיבה מספיק טובה לעלות על האוטובוס ולנסוע אליה.
אני מתחילה לספור את מספר הביקורים שלי בעיר הזו, והם עולים (כבר הביקור השלישי שלי בעיר), וזה דבר מאוד משמח. לחזור למקום בנסיבות משמחות שהמוזיקה מעורבת בהן. יוצרת רגע מיוחד במרחב ששובר לי את גבולות המוכר, שרק לפני מספר ביקורים הרגיש זר, והיום מרגיש כבר בית. מה ששינוי של מקום וזמן יכולים לעשות למוזיקה ואיך שהיא נשמעת ברגע שקצת מתרחקים.

קיבלתי הזמנה נוספת מהחבר'ה של תנועת תרבות (שגם עזרו לי עם הנסיעה, והמון תודה על זה). הופעות יום שישי בצהריים בשוק הישן בסימן יום האישה. הופיעו עדי שחם וקיקי מלינקי (יסמין רביב).

אין לי סנטימנטליות גדולה ליום האישה. אני חושבת שזה יום שלא כל כך התייחסתי אליו עד היום, ועדיין אין לי דיעה ברורה מה היום הזה מעביר בי. לצערי קורים דברים נוראיים ומתישים בחיים שאירועים כאלו מקבלים תוקף ואני שמחה שהעברתי את היום הזה בחברה שכזאת. זה נתן לי הרבה כוח עם התמודדויות שונות שאני עוברת.

הגעתי בדיוק בזמן להופעה של עדי שחם. הופיעה לצידה סיוון (צוף) דהן בדואו עמוס מקלדות ואווירת אייטיז. השילוב בין שתיהן חזק והכוח של שתיהן מורגש על הבמה כשהן מופיעות.
עדי היא אחד השמות ששמעתי הכי הרבה בשנה האחרונה. היא הציפה את הפיד שלי, ובלטה בהמון דיונים מוזיקליים שהשתתפתי בהם, ומלבד האזנה לסינגל שלה "לרדת למחתרת" לא הספקתי לראות אותה עדיין בהופעה ולחקור את המוזיקה שלה. היא פשוט חלפה לי מעל הראש. אני חושבת שמירוב ששמעתי את השם שלה, זה הרגיש כאילו היא הייתה כאן כל הזמן הזה כשבעצם רק בשנה האחרונה היא פרצה החוצה עם החומרים שלה.

אני חושבת שאחת התחושות הראשוניות שחלפו בי כששמעתי את עדי, זו מידה מסויימת של פחד. לא מישהי שהייתי רוצה להתעסק איתה במיוחד… עדי דורשת מהקהל להתעמת ביחד איתה עם הטקסטים הנוקבים שלה. היא לא פוסחת על אף אחד, יורה לכל הכיוונים ויוצאת על כולם. מערכות יחסים של קנאה בין נשים לנשים, או בין גברים שחושבים שבת הזוג שלהם היא אמא שלהם.

עדי מגדירה את עצמה כיוצרת פמיניסטית, וגם כשהיא שרה את השיר "תנהל אותי" – היא יודעת שיש מי שיגיד לה אחרת ושהשיר הזה לא פמיניסטי במיוחד ולא מתקבל יפה – היא עושה בסופו של דבר מה שבראש שלה ויורקת את המילים שלה החוצה. לא נשארת חייבת.
האודם האדום, השפתיים הגדולות והערפדיות הנראות שעומדות לטרוף את המיקרופון וכל מי שרק ינסה להגיד לה איך היא צריכה להתנהל…

אחד הדברים שהכי בולטים אצל עדי זו ההגשה, היציאה לקרב.
המוזיקה שלה היא לא משהו שלא שמעתי שנעשה כבר – שימוש בסינטיסייזרים שלא יוצאים מגדר הרגיל. לא משהו שחדש לי במיוחד, אבל עוד לא שמעתי מישהי שרה ככה וצועקת כמוה.
עדי מדברת על כמה שיום האישה הוא יום מיותר ושלא היינו צריכים אותו. אני אומרת לעצמי הלוואי וזה היה כך, אחרת לא היינו כאן. המילים של עדי הן צעקת התעוררות חשובה שהעולם המעוות הזה צריך.

צילום: דוד פורטל

אחריה עולה יסמין רביב, קיקי מלינקי, מלווה בהרכב מלא. זאת תחושה נעימה ומוזרה לראות את הדבר הזה קורה לנגד עינייך – השלב בהגדרה העצמית שמוזיקה שהכרת בשלב הראשוני שלה עוברת לשלב הבא שלה.
את יסמין ראיתי כמעט לפני שנה בדאבל פיצ'ר במחסן7 בבאר שבע יחד עם ניר מהלמן.
היא הופיע שם לבד, עם האקורדיון והפסנתר. היא הייתה (ועדיין) שובת לב, וחשבתי לעצמי (ואני זוכרת שגם פלטתי בקול רם) – איזו טובה היא. היא לא צריכה שום דבר. ככה, כמו שהיא.

עם הזמן נוספו גם תופים איתם היא הייתה מסתובבת בהופעות, ושיתופי פעולה עם ניר מטרסו ודני הדר שעיצבו אותה מאוד. היא מצאה את עצמה בקרב נגנים שהיא מאמינה בהם, ועכשיו עומדים מאחוריה שלושה נגנים, חברי הלהקה שלה.

יש לי חיבה למוזיקת לואו-פיי. אני לא יודעת אם זו אובר-רומנטיקניות, זו פשוט הפעם הראשונה בה פגשת את המוזיקה הזו – פשוטה וחשופה בלי הרבה הפקה סביבה. וככה אתה זוכר אותה, מהשמיעה הראשונה כבר השירים מתנגנים בך ואתה מכיר הכל, בדיוק איזה שיר נמצא באיזה ריליס (וכבר יש חמישה מאחוריה). כל הקלטה היא עולם ומלואו, מושלמת כמו שהיא ולא צריך לגעת בה.
ידעתי שיסמין התחילה להופיע כבר עם הרכב, אבל עוד לא יצא לי לראות את הגילגול המחודש.
ובסדר, רומנטיקה בצד ומחשבות על ההווה – זה נשמע כמו המקום בו יסמין צריכה להיות. ואני שמחה בשבילה מאוד.
כל שיר נשמע הרבה יותר טוב. מכה בך בהפתעה, כי לא ידעת שזה יכול להיות להישמע ככה, וזה כל כך יפה.

אני מרגישה המון דמיון והזדהות עם יסמין בכל שיר שהיא שרה. אולי זה העיניים הגדולות שלה והצורה שבה היא פורטת על הגיטרה וקשה להסיר ממנה את המבט בהופעה. היא מדברת את המחשבות בצורה שנשמעת פשוטה, אבל כמה קשה וכמה מורכב באמת להגיד את זה. את כל המחשבות האלו. דברים אסורים שמקבלים מקום ונאמרים בכנות בצורה שהיא מדברת אותה. אני חושבת שאם הייתי עוברת את תקופת גיל ההתבגרות שלי עם המוזיקה של יסמין, הייתי עוברת את התקופה הזו הרבה יותר טוב.
המוזיקה של יסמין היא פסקול של פרק מאוד משמעותי בחיים.
מסוג המוזיקה שמעוררת בך הזדהות. להקשיב מתחת לשמיכה ולשמור אותה לעצמך. לשמור אותה בסוד.
אני חושבת שאם יסמין תעשה אי פעם פסקול לסרט, הוא יהיה אחד הפסקולים היפים והנוגעים שיש.

צילום: דוד פורטל

בסוף ההופעה ניגשתי ליסמין ואמרתי לה את זה. שאיזה יופי זה נשמע. שאני לא יודעת אם זה מביך מידי להיזכר, אבל שאני זוכרת את ההופעה שלה מהמחסן. ואיפה זה ואיפה מה שקורה עכשיו.
צחקנו והיא השיבה שזה היה כל כך מזמן, וזה היה צריך לקרות כבר, אבל העיקר שזה קורה.
אני לא חושבת שאני יכולה לדמיין את זה אחרת ואני שמחה שנכחתי ככה למוזיקה של יסמין – היא עברה את הדרך שהייתה צריכה לעבור בצורה המדוייקת, שאוספת סביבה קהל של מאזינים.


כשנגמרו ההופעות שוחחתי עם טל רווה, חבר להקת "נשמה" (שכבר הוזכרו כאן בבלוג) וחלק מהמארגנים של האירועים בעפולה שגם היה על עמדת התיקלוט. אמרתי שזה ממש מגניב שמוזיקאים מתל אביב מגיעים לעפולה ולא מפחדים מהנסיעה הזו. זה נראה גם שהם דיי נהנים, והופעה במקום אחר מרעננת אותם. מאפשרת להם גם להשתחרר ופשוט להינות מהמקום וממה שכבר קיים בו.
טל השיב שכבר התחילו פניות של אמנים להגיע ולהופיע בעפולה. זה מאוד שימח אותי שנוצרת במה חדשה, כי אני יודעת כמה אמנים מחפשים להשמיע את עצמם – ולצאת ולפגוש קהל חדש ואחר נותן המון, וזה מורגש.


החוויות שלי בעפולה נאספות ואני כבר לא יכולה לחכות להזדמנות הבאה להגיע אליה.
שבתי על עקבותי לתל אביב, מעכלת את היום ואת ההופעות היפות שנחשפתי אליהן, עד הפעם הבאה.

לבנדקאמפ של עדי שחם


לבנדקאמפ של קיקי מלינקי


Monad & מינוס אפס / 6.3.19 / המזקקה ירושלים / מאת: גבריאלה חזון

גילוי נאות: אל ההופעה הזו הוזמנתי על ידי Monad כדי לכתוב עליה בתור חפרפרת (הזמנה מאוד מחמיאה, אז תודה רבה שקראתם לי לבוא), אבל כל שייכתב כאן נכתב מזווית ראייתי והמחשבות שלי ונאמר בכנות המירבית.
אחד הדברים החשובים בעיניי זה לחלוק נקודת מבט כלפי איך שהדברים נראים ומרגישים מהצד שלי בכל האספקטים. חשוב לי לשמור על דיעה אמיתית וכנה.


את Monad ראיתי לראשונה על במת החיפושית באינדינגב האחרון.
לא ידעתי הרבה על הלהקה, אלא רק שחברים יקרים שותפים בה (איתמר ארב על התופים, ודניאל שפיצר על הבס).
אני זוכרת שהרושם שנשאר בי מההופעה ההיא זה כמה שהמוזיקה שלהם נעימה ומרגיעה אותי. הם נתנו שם הופעה מעולה והבמה שהם קיבלו שם הלמה אותם מאוד. התענגתי מהסאונד ומההפקה החלומית של ההרכב שהשאירו בי תחושה של קסם ובייחוד הקול של הסולן אשחר נחמני. אז שימח אותי לראות את הלהקה הזו שוב, לאחר הרבה זמן שחלף.

אחד הדברים שאני אוהבת בלראות להקה פעם שניה, לאחר שצברתי את החוויה הראשונית, זה לחוות מחדש את הרגע בו הם נמצאים עכשיו. איפה הם היו אז, איפה הם היום. לראות אם יש דברים שהשתנו.
חלק מלהיות עדה לתהליך יצירה.

הקדמתי להופעה כדי להקשיב ללהקה בזמן הבלאנס. שם הופתעתי לגלות את אדם מילנר שהחליף את דניאל שפיצר.
אדם מילנר גיטריסט שאני אוהבת, שמנגן בהרכב של "ארז דסקל ורוב הסיכויים", אז שימח אותי לראות את החיבור הזה.
לאחר הבלאנס הלכנו הלהקה ואני לשבת לאכול ב"מרקיה", כמה מטרים ליד המזקקה, רגע לפני שהכל מתחיל.
יצא לי לשאול את אדם איך החיבור קרה, איך הוא הגיע להרכב, כי סיקרן אותי איך זה בעבור מישהו מבחוץ זה להיכנס להרכב קיים וללמוד תפקיד.
אדם סיפר שלמידת התפקיד הייתה חוויה מעניינת ומאתגרת עבורו, ושהוא מאוד שמח על זה. הידיעה שהוא מנגן בהרכב, מאוד הוסיפה לי. אני חושבת שאדם הוא גיטריסט מוכשר מאוד ומוסיף גוון ייחודי עם הנגינה שלו.

הגיע הרגע, אנחנו חוזרים אל המזקקה וMonad פותחים את הערב. אני מתחילה לשקוע אל תוך הצלילים ולחלום בהקיץ. ההופעה לוותה בהקרנת ווידאו ארט פסיכדלי של ערן לוזון. ערן לומד אנימציה בבצלאל ואני אוהבת את השפה הוויזואלית שלו ואת הדברים שהוא יוצר. יצא לי לראות מספר עבודות שלו, וזו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי אותו מקרין בהופעה.
הצצתי עליו מהצד לראות איך הוא עובד ומשחק עם ההקרנות ויוצר שילובים בזמן אמת. והיה נראה על פניו שהוא מתרגש ונהנה מאוד לעשות את זה.
אני אוהבת שילוב של ווידאו המוקרן על הבמה, ששוטף בצבע את הנגנים ואת השירים. צובע להם את הבגדים ויוצר חיזיון תעתועים אצל הקהל.

זו תוספת שיכולה להוסיף הרבה למופע ודבר ש Monad בהחלט צריכים לשמר להופעות הבאות שלהן. הרגשתי בהופעה שהווידיואים לא זכו מספיק למקום הראוי להם. שצורת ההקרנה לא עשתה איתם חסד.
דבר שדורש חשיבה להופעות הבאות, ואולי אף לחפש צורות שונות להקרנה.
הפעם האחרונה בה ראיתי במזקקה הופעות שליווה אותן ווידאו ארט, היו של הלהקות "פלאפון ענק" ו "חומר אפל". אותן להקות מונות 2 אנשים בלהקה. הווידאו במרכז והנגנים פרוסים בצדדים. כך יש תשומת לב לווידאו ולמוזיקה המלווה אותו.
אחת המחשבות שהיו לי מדוע ההקרנה לא עבדה לי בצורתה הנוכחית, היא משום שהבמה יחסית קטנה ו5 נגנים צפופים מידי כדי להכיל את ההקרנה עליהם והווידאו מתפספס. נוצר בלאגן גדול בעין שלא מאפשר להינות באמת מהאיכות של שני הדברים האלו יחד.
הייתי שמחה לראות את זה שוב, כי הווידאו הוא חוויה משלימה חשובה שמגדילה את איכות המופע של Monad. רק צריך למצוא לזה את הצורה המתאימה.
סקרנית לראות איך זה נראה על במות אחרות (דוגמאת הלבונטין7, למשל).

רק לאחר ההופעה הזו, התחלתי קצת לקרוא באינטרנט על ההרכב והגילגול שהוא עבר. הנגנים שהתחלפו בו.
Monad הוא פרוייקט אישי של אשחר נחמני, אותו הקליט לבדו. אל תהליך ההקלטות היה שותף איתמר ארב, שגם נתן את שם הבמה ונמצא עם אשחר מתחילת הפרוייקט והשתתף בהקלטות בנגינת התופים.
לוקח זמן לגבש סביבך קבוצה של אנשים שמאמינה במוזיקה שלך כמו שאתה מאמין בה. זאת דרך ארוכה לעבור עד שחומרים מוכנים כדי לצאת החוצה ולהופיע איתם, וכשיש איתך אנשים שהולכים איתך בדרך הזו.
זה תהליך מעניין לעבור מפרוייקט בו אתה נמצא לבד, להחלטה להיות להקה.

לאשחר יש נגנים טובים (בנוסף לאדם ואיתמר שכבר הוזכרו, מנגנים יובל גבע על הקלידים, הלא הוא The kims. יוצר מוכשר שמאוד הלהיב אותי לדעת שגם הוא מעורב. ושי זגרבה על הגיטרה) ואני סקרנית לתפוס אותם בעוד הופעות ולראות איך הפרוייקט הזה ימשיך לתפוס צורה.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד או יותר‏‏
(תמונה הלקוחה מדף הפייסבוק של מינוס אפס)


אחריהם עלו "מינוס אפס".
את "מינוס אפס" (אביב שריקי ויובל מעיין) ראיתי לראשונה באירוע "פסטיבל איחוד מאוחד" שהיה בלבונטין7 לפני מספר חודשים.
אני זוכרת ששוחחתי עם חבר במהלך ההופעה והוא שאל אותי מה אני חושבת עליהם. "את אוהבת הכל, זה לא באמת דוגמא". אמרתי לו שאני אמביוולנטית. לא יכולתי להחליט באותו רגע מה אני חושבת עליהם, יש דברים שאתה צריך רגע לחשוב עליהם בבית. לגבש דיעה לוקח זמן. אני שמחה שלוקח לי זמן, כי העובדה שהמוזיקה ממשיכה להעסיק אותי כשההופעה נגמרת.
שאלתי את עצמי אם זו מוזיקה שאני אהיה מסוגלת להקשיב לה מעבר לגבולות ההופעה. זכרתי את ההופעה שלהם כהופעה טובה. שהם יודעים להופיע ושהם עושים את זה טוב. אז במה בעצם דעתי הייתה חלוקה?
שחוץ ממוזיקה חמודה ופופית – השאלה אם זה מסוגל להחזיק לאורך זמן את ההשמעות ולא יימאס עליי מהר.
(ואולי גם זה חלק מהעניין? שיש מוזיקה שאתה לא מקשיב לה בבית ומחכה לפגוש אותה בהופעה. ולמה לא בעצם).

חלף הזמן, ויצא הסינגל השני שלהם בשם "סינדרלה" מלווה בקליפ מושקע ויפהפה.
הטקסט שלו נגע ופגע בדיוק בנקודה הרגישה והכואבת. טקסט שלא נעים ושאתה רוצה לכסות בו את האוזניים ולא רוצה לשמוע ("סינדרלה מכוסה בזרע" זו שורה חזקה מאוד ומעוררת בחילה), אבל עטוף במנגינה מתוקה.
עולם של פנטזיה מטרידה.

ואולי זה מה שחיפשתי. חיפשתי משהו שיזעזע את עולמי בתוך כל ההפקה המתוקה הזו. לא רציתי שזה יישאר רק שם.
השיר נוגן אצלי כבר מספר פעמים, ואת הקליפ הספקתי גם לראות כבר לא מעט פעמים כי הוא באמת מסוג הקליפים שאתה מסוגל לצפות בהם שוב ושוב ושוב. להינות מההפקה ומהצבעים שבו. אז להופעה הגעתי מוכנה כשהשיר עמוק בתוך הראש שלי.

הקליפ הזה צבע את המופע שלהם במזקקה. זה היה מופע גדול שנועד לחגוג את יציאת השיר החדש. אל המופע הם דאגו להביא סממנים שהופיעו בקליפ שעיצבו את התפאורה ואת התלבושות שלהם. בפיאות צבעוניות שכל הנגנים שמו על ראשם, ומסכי המחשב שהונחו בצידי הבמה שהופיעו בקליפ ושפכו אווירת ניינטיז.

אני אוהבת את השפה שהלהקה רכשה לעצמה, גם סביב המופע שהם בונים. לייצר את אווירת הקליפ על הבמה. החגיגה סביב הקליפ הורגשה מאוד בכל מה שהם יצקו לאותו ערב.


דאבל הפיצ'ר הזה הייתה חוויה מעניינת מכמה בחינות.
ההתאמה בין שתי הלהקות סגנונית שמאוד התאימה והמשיכה אחת את השניה.
היה מעניין לראות איך להקות תופסות צורה ואני מאמינה שמהופעה להופעה זה יתהדק וישתפר, כי ההופעות הן מבחן המציאות וכל שנשאר הוא פשוט להופיע. כל הזדמנות שיש.
מסקרן אותי לראות את שתי הלהקות האלו שוב, לראות איך הן מתפתחות ואיפה הן יהיו בעוד כמה חודשים, עם יציאת חומרים חדשים.
מרגיש שכל אחת מהלהקות ברגע מאוד משמעותי בפריצה שלהן עם יציאת המוזיקה שלהן החוצה.


הבנדקאמפ של Monad

הבנדקאמפ של מינוס אפס

טוניק קלוניק – מופע השקת האלבום "הביתה כבר" / 9.3.19 בסקולה ת"א / מאת: דניאל / צ'רקס

הרומן שלי עם הלהקה והתופעה טוניק קלוניק התחיל בשיחת חולין בפעם הראשונה שבאתי לעזור בהפקה של אחד הסשנים של "בלקוני טי.וי" שצולם על גג מרכז ענב לתרבות עם בחור גבוה קומה בשם אופיר שאמר שהוא שר בהרכב תיאטרלי שבו הוא מגלם את האלטר אגו שלו, ולא ממש האמנתי לו כי סה"כ הוא נראה בחור צנוע ונעים הליכות, רק לאחר שהוא צרח בעזות מצח חד משמעית "התקרה נוזלת לי על הפרצוף" אמרתי לעצמי "אה שיט, זה אשכרה אתה" אנד דה רסט איז היסטורי.

שנה עברה מאז, שנה בה ההרכב הזה טפח, התעצב וגדל לכדי מפלצת אינדי, שנה של עבודה קשה על האלבום "הביתה כבר" שלווה בקליפים מדהימים שבויימו וצולמו ע"י אותו בחור צנוע ונעים הליכות שהוזכר כאן מקודם, כולל את הקליפ של "אהבה אמיתית" בכיכובה של אופיר דניאל שפרש את השטיח האדום כל הדרך אל במת הפיל של אינדינגב 2018, עד הרגע בו הוכרז מופע השקת האלבום המיוחלת שקרה במוצ"ש ה-9.3 במועדון הבסקולה ת"א, וסגר לולאת אינסוף שהרגשתי שמחובתי המוסרית להיות נוכח במאורע ההיסטורי הזה.

ממבט ראשון אי אפשר היה להתעלם מעיצוב הבמה הפסיכדלי של מיטל בר-נתן, שכלל הרבה רגליים מנומרות,
ושלל כוכבים תלויים מהקורות החשופות של הבסקולה, המפיק מישקה גינדין הסתובב ללא נחת ודאג לתקתוק ודיוק של כל הפרטים של ההופעה. בינתיים החלו להתאסף להם דמויות מפתח בסצינה, כמו גם כוכבי כל הקליפים של טוניק קלוניק לדורותיה. נראה שכל פרט בהופעה, מעבר לשירים היה מחושב מראש ברמות של טקס החתונה של הנסיך הארי. כולל הכוכבים שנתלו בכל רחבי המועדון פרי עבודתה של דריה שושני.

הלהקה הפותחת "D.R.Y" שכל הסט ליסט שלה נתן ווייב של טקס פאגני המלווה בעיוותים של צ'לו חשמלי ותופים שבטיים שסחפו אליהם את כל הקהל שהתמסר לצלילים ולמילות הכישוף של הסולן דימה פוליקוב, הקהל נראה כמהופנט לצלילים שחזרו עליהם, נשאב אל תוך החזרתיות שבקטעים בזמן שהצ'לן מנסר את הצ'לו.
D.R.Y פשוטו כמשמעו אומר Don't Repeat Yourself, ההופעה הפותחת מיקדה את מלוא תשומת הלב של הקהל אל הבמה, דריי ידועים כפרפורמרים מעולים ואני זוכר אותם נותנים הופעות מרחיבות תודעה.

טוניק קלוניק השקת האלבום הביתה כבר - איור של נמרוד פרידמן
איור: נמרוד פרידמן

לאחר המופע הפותח, חשכו האורות, והלהקה עולה במלבושיה הססגוניים. המתופף חמודי, הבסיסט דור הייטנר עם הקסדה המדליקה שלו, הגיטריסטית נילי פינק, זמרות הליווי והרקדניות מרב דגן וג'קי המאממת, מגובים בקלידנית סיון צוף דהן, והפנים של טוניק קלוניק אופיר בן שמעון שעלה כהרגלו לבוש כברון סמים שברח מאשפוז פסיכאטרי.
יריית הפתיחה היתה השיר "עזבתי אותך בעצם כשאת עזבת אותי בעצם", אופיר הסתובב אחוז דיבוק, יורה את המילים לכל עבר, ברגע שאופיר נכנס לדמות לא נראה שאיש יכול לעצור אותו, לאחר מכן נוגן הלהיט "כל העצב הזה" שהזניק את טוניק קלוניק לתודעת הקהל הרחב בזכות הקליפ המדהים שלו,
לאחר מכן הצטרף אל הבמה הגיטריסט ומפיק האלבום אוראל תמוז שאחראי על פרויקטים כמו "קים אין דה סאן", ו"קידס פליי", ונתן נופח ים-תיכוני פסיכדלי לשירים כמו "אהבה אמיתית" "רגרסיה". ניתן היה לזהות את
. הטאץ' הברור של הגיטרה שלו שצבעה את השירים המוכרים בצבע טרי ומרענן. במהלך כל ההופעה ריצדו שלל טקסוטורות וידאו מדהימות של אמן הוידאו ויקיר הצימר עמוסי פלד.

לאחר כמה שירים עלה לבמה סנדק האינדי בכבודו ובעצמו, מר זאב טנא הנכבד, שהצטרף לבצע את "שלד גוף" שלא הכרתי, ומסתבר שזה היה רק מתאבן לביצוע של ההמנון של זאב "חתול שחור" בעיבוד ממש מעניין.
לאחר מכן עלתה לבמה אורחת מיוחדת נוספת הידועה כאיה זהבי פייגלין שאמא שלה לא מרשה לה לנסוע לברלין, ויחד עם השיר "כל אחד יושב לבד" של הקלוניקים נתנו גם ביצוע מרענן ללהיט הזה. בשלב הזה כל הקהל היה כאחוז דיבוק ולא יכל להוריד את העיניים מהבמה. ואם כל זה לא היה מספיק, רקדניות החיזוק המדהימות בכוריאוגרפיה של מרב דגן, לא השאירו מקום לספק שזו "ההצגה טובה ביותר בעיר, אם לא בעולם".

מתחת למעטה התיאטרלי והפסיכדלי של טוניק קלוניק, נמצאים טקסטים נורא אישיים, שיוצאים אל הקהל בדרך יצירתית, שנונה ומקורית. המונולוגים של אופיר פונים בעצם אל כולנו, אל המאושרים, הבודדים, הכלואים, הרגישים, שבורי הלב והמגששים באפלה, "וכל הדיבורים האלה על כמה שקשה לי, ואני מתגעגעת…", כל אחד מאתנו יכול להזדהות עם הדמות הטראגית ההיא שעל הבמה, הדמות השבורה והמנוכרת, המבקשת הכרה בעולם לא שפוי, בו אנחנו נעשים בודדים ומבודדים תודות לפלאי הטכנולוגיה אותם פיתחנו במו ידינו.
המופע נחתם בשיר שנחשפתי אליו רק עם שחרור האלבום לסטרימינג, והפך במהרה לאהוב עליי מכל האלבום, "קמתי ב-12 בבוקר הוא אומר, הכל מרגיש לי כ"כ עצוב בפיג'מה…", קרה לי בחגיגות השנה החדשה,
יש משהו בשיר הזה, שמושך אותך פנימה, הגיטרות מדהימות, ההגשה קולעת והשיר מתפתח בבילד-אפ כמו שאני אוהב.

לסיכום, טוניק קלוניק מגדירים מחדש את כל מה שידעתם על המושג הזה שנקרא "פרפורמנס", מעטות הלהקות בארץ שנותנות לעניין הזה דגש כה בולט כמו הלהקה הזאת. עניין הקברט, התלבושות והדמויות הצבעוניות שתופסות את העין לפני שהאקורד הראשון נוגן, הכוריאוגרפיה המדליקה והפרופס הצבעוניים הזכירו לי אלמנטים של מופעים שנשכחו אי שם הרחק בשנות השבעים. במקרה של טוניק קלוניק רואים ושומעים שחברי ההרכב עבדו ממש קשה כדי שהכל יוגש לקהל בדיוק כפי שהם תכננו, גם מוסיקלית באולפן וגם על המופע עצמו, כיף לי לראות להקות כאלה שנותנות את הנשמה כדי שדברים יקרו בדרך שלהם. את טוניק קלוניק חוו בהופעה, חוויה בימתית שעושה בית ספר לעסקי הרוקנרול, מדובר בחוויה מתקנת שעלולה להחזיר בתשובה גם את גדול האדמורים. התאורן סיכם את הערב במילים מדויקות משלו: "בואנה אחי, מה זה היה הטריפ הזה".

הבנדקמפ של טוניק קלוניק